ממנצ'סטר תבוא הנבואה

לא ברור מה קורה שם במנצ'סטר, אבל משהו שם לא כשורה. אולי זה שילוב מסוים של כימקלים באוויר, אולי משהו במבטא הצפוני, אולי תבלין סודי ששמים בפיש וצ'יפס, אבל לא יאומן כמה תוצרת מוזיקלית ממעולה ועד אגדית יוצאת משם (אם נדייק אז ממחוז Greater Manchester שכולל בתוכו את העיר מנצ'סטר). באזזקוקס, ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, הסמית'ס, סטון רוזז, האפי מאנדייז, אואזיס, אלבו, דאבס, אושנסייז, ועוד ועוד ועוד, פשוט מדצ'סטר מוחלט. נסלח להם על הבי ג'יז, סימפלי רד, וטייק דאט, בכל זאת היקום צריך להתאזן בין הטוב הרע והמכוער.

ועכשיו יש יצוא חדש ממנצ'סטר שיש קצת הייפ בריטי סביבו, ומשום מה קצת דיבורים בארץ (היחצן מתבקש להרים את ידו), וליצוא הזה קוראים Delphic. מדובר בשלישיה מנצ'סטרית על הצד האלקטרוני עם אינספור השוואת לניו אורדר. למה ניו אורדר? כי כמוהם גם דלפיק עושים מוזיקה רקידה שאפשר לבכות לצליליה, דהיינו אלקטרוניקה עם נשמה ורגש ואופל. הצלילים שלהם עוברים לדעתי מעבר לניו אורדר ומתכתבים עם מוזיקה חדשה יותר כמו M83 ו-Fuck Buttons (ולטענת אחד מחברי עמי גם 65daysofstatic) שיש לשניהם ויז'ן עתידני יותר לגבי מוזיקה, אם כי לא אתפלא אם שניהם גם הם הושפעו באיזשהי מידה מניו אורדר.

בכל מקרה, מה שיש לדלפיק יותר משני ההרכבים הנ"ל, ובכלל, זה שירים ממש קליטים. שילוב מוחץ בין ליריקה פשוטה וקולעת לצלילי אלקטרוניקה מהפנטים וקצת גיטרות לתיבול. תקשיבו ל-"Doubt", או "Red Lights", או "Counterpoint", ותבינו שיש להם את זה בכל מה שקשור לכתיבת פופ. לשמחתי דלפיק יודעים להביא תוספות טעימות מעל זה, מה שמבדיל אותם מנסיונות דאנס דומים. וכך האלבום נפתח בקטע מאוד אבל בשם "Clarion Call", ורצועה שנושאת את שם האלבום "Acolyte" היא ברובה חגיגה אינסטרומנטלית שהולכת ומתפתחת מרגע לרגע לכדי סוג של אקסטזת האסיינדית.

בשורה התחתונה, מכל הדברים ששמעתי לאחרונה אני מוצא את עצמי מגלגל את הגלגלת של האייפוד ל-Acolyte שוב ושוב, וההנאה שלי משתפרת מכל האזנה להאזנה ומשאירה טעם של עוד. מזל שנתתי לו צ'אנס, כי בהתחלה הוא ממש לא הלהיב אותי. אני ממליץ לכם לעשות את אותו הדבר אם כל מה שאמרתי פה מדבר אליכם. הרי כל האלבומים הבאמת טובים הם כאלה שלוקח להם זמן להכנס לנו לורידים.

הערה - בעקבות דיון מעניין בבלוג של מרגוליס, הפוסטים הקרובים לא יסתימו עם סימני שאלה.