עידו שחם • 7 בנובמבר 2011
בועת סבון
קראתי כרגע פוסט אדיר של חברי לבלוגוספירה טאפאס וטאפאס, תגובותו החריפה לכתבה של שי להב על אינדינגב 2011. פוסט לפרצווף! יה בייבי. התחלתי לכתוב תגובה ארוכה מהרגיל, אז החלטתי להעביר אותה למקומה הראוי והמהורהר, לפוסט אצלי בבלוג.
לא קראתי את מה ששי להב כתב, ואני עייף מדי כרגע מכדי לעשות את זה, אבל אני מסכים עם נמרוד לגמרי. רוב הלהקות שאני מכיר באופן אישי היו שמחות להפוך את המוזיקה שלהן למחייה, להופיע כדרך קבע מול עשרות אלפי איש או מול אלפי איש או אפילו מול מאות איש ולקבל השמעות ברחבי ה-FM.
רק שמשהו תקוע. לא ברור מה. משהו בין הקהל לתקשורת למוזיקאים. משהו שם לא זורם. מדי פעם זה זורם, למשל לאסף אבידן שהתחיל לגמרי בתור אמן אינדי מהשוליים של השוליים והפך לשם מוכר (כמעט) בכל בית. אצל מי האשמה? איפה הבעיה?
יש קהל למזרחי, בכיף. אבל יש גם קהל מספיק גדול שלא בעניין של דארבוקות וכן בעניין של ברי סחרוף ופינק פלויד ואיימי וויינהאוס. איך זה שהם לא בעניין של קוב, Brain Candies, ושירה ז. כרמל? חתיכת שאלה שאין לה תשובה. לפחות לא תשובה אחת. לא נראה לי שיש בעיה. יש בעיות. צריך שלוש לטנגו.
הקהל - מספיק מפרגן לשי נובלמן?
הקהל. לקהל בארץ, בניגוד למדינות אחרות, יש רוחב פס מאוד מוגבל. איכשהו נתפסים פה לאמנים שכבר עברו מזמן את השנים הטובות שלהם במקום לחפש את הדבר הבא כפי שנהנים לעשות באנגליה ובאמריקה. אנחנו מוכנים לסבול תריסר שירים בינוניים מהאלבום החדש רק כדי לשמוע את "הלהיט" הגלגלצי בסוף ההופעה. שלא לדבר על חוסר הקבלה לישראלים ששרים באנגלית. בשבדיה למשל אין עניין כזה.
אין פה כמעט פתיחות לדברים רעננים כל עוד את הספייס המוזיקלי-מנטלי תופסים אצלינו הותיקים. כולם מתים שאריק איינשטיין יחזור לבמה, אבל רק עשרים איש ילכו לראות את אבי עדאקי בהופעה. נחליף טלפונים ניידים כמו גרביים, נזרוק את כל הבגדים לפח ברגע שהגיעה המודה החדשה, ונמציא את הסטארטאפים הכי חדשניים, אבל בכל מה שקשור למוזיקה נשאר תקועים בשבעים-שמונים-תשעים.
התקשורת. נכון, כפי שנמרוד טוען יש כתבות באינטרנט ובחלק מהעיתונות המודפסת על מוזיקה חדשה. הבעיה היא שהיא מטיפה למקהלה. כל האנשים שאני מכיר שקוראים כתבות כאלה הם מכורי מוזיקה שמלכתחילה מחפשים את זה. חברי שמחוץ לסצינה לא מתעניינים בכתבות שכאלה בכלל. חשוב שיהיו כתבות, אבל אני חושד שהחשיפה שלהן לקהל חדש ורלוונטי היא מאוד שולית. גם עיתון איכותי כמו הארץ ששוחר תרבות בטירוף, ואני אישית מת עליו, כמה מקוראיו יבואו להופעת רוק בלבונטין בשעות הלילה המאוחרות?
לא מספיק להיות בתקשורת המיינסטרימית, זה צריך להיות במקום מיינסטרימי שיתחבר בצורה מיינסטרימית להמונים. למשל כתבת שער ברייטינג על להקת לורנה בי (שדווקא תופסת תאוצה לאחרונה, הידד!) והמלתחה של עדי אולמנסקי. או הופעה של כל החתיכים אצלי בבית האח הגדול. או השמעה על בסיס שעתי של יהוא ירון בגלגלצ.
הסיכוי היחיד של התקשורת לעזור יהיה לחבר אמני אינדי לפורמט שההמונים אוהבים איפה שהם אוהבים לצרוך אותו. דברים כמו רכילות, יפים ויפות, וסיפורים אישיים מלודרמטיים, רצוי בטלוויזיה. מי ירים את הכפפה ויביא את האינדי ללה לה לנד? למעשה עדי אולמנסקי ואיה זהבי פייגלין היו בכוכב נולד וזה עזר ממש בקטנה אם בכלל, אז לכו תדעו.
לא דובים - משדרגים לקראת המיינסטרים?
המוזיקאים. הרבה פעמים אני שומע או קורא כל מיני תלונות מקהל וטוקבקיסטים, תלונות שהמוזיקה באינדי גרועה. אני לא מסכים עם הטענות האלה. ברור שלא הכל באינדי עשוי מזהב, אך בהחלט יש לא מעט ממנו ואפילו הרבה כסף שזה בכלל לא מובן מאליו. בכל זאת, בואו נקשיב שנייה. אולי הטענות האלה מביעות משהו, איזשהו תסכול, רק לא בניסוח הנכון. אולי הן מביעות תסכול מחוסר הבשלות וחוסר המקצוענות של מוזיקאים באינדי.
זה בסדר להיות לא בשל ולא מקצועי. לפחות בתחילת הקריירה. אם רוצים להגיע לליגה הלאומית צריך להתבשל, צריך להתנהג כמו הענקים, צריך לחשוב בגדול. להוציא סינגל ראשון עם הופעת השקה שהיא גם הופעה הבכורה, זה אחלה באינדי ומעולה בתור התחלה. במיינסטרים לא יסבלו סינגל עם סאונד סביר או הופעה מלאה גמגומים בין לבין שיר וזמר שעומד על הבמה חסר כל חיים כמו בניין עיריית תל אביב. אלא אם כן זה ממש הקטע שלו. או אפילו זמר שהוא כל דבר פחות מסוחף. או אפילו זמר שלא יודע להתלבש.
זה נשמע מאוד שיטחי, אבל אם תבדקו עם עצמכם תגלו שכשמגיע איזה אמן דה ז'ונגלר מחו"ל זה מה שאנחנו מצפים ממנו. שיהיה מיוחד, שיהיה יוצא מן הכלל. שיהיו לו אלבומים מופקים פר אקסלנס והופעות שמגרות את כל החושים שלנו. להקות שלא יושבות על הספה ומחכות שיגלו אותן, אלא להקות שבאות להתפוצץ עלינו כמו מתאבדים שיעים.
זה לא בעצם מה שכל אמני המזרחי החדשים עשו, הביאו אותה בהפקות מוזיקליות מהוקצעות וחתיכת שואו שאפילו אשכנזים עלו על שולחנות ונתנו כפיים? שלא לדבר על צבאות של יחצ"נים ומנהלים אישיים שהם שכרו. מוזיקאים, רוצים לתת פייט בחזרה? כדאי שיהיה לכם נשק כבד ורעב של דיקטטור צבאי לכבוש.
אם נחזור בחזרה לפוסט של נמרוד וככל הנראה לכתבה של שי להב, היחידים שלא רוצים שלהקות האינדי יצליחו זה קהל האינדי, האליטיסטים שגילו אותם ומסרבים לוותר עליהם לטובת ההמונים. כתבו באחת מהכתבות על האינדינגב שהברנז'ה לא ירדה השנה אל הנגב. זה מאוד נכון. ולמה שהברנז'ה לא תרד לאינדינגב? כי האינדינגב סולד אאוט (תרתי משמע). אני לא מתכוון שאינדינגב מכר את נכסיו לאיזה סלקום. אני מתכוון שכולם גילו אותו, כל אלפי הכרטיסים נמכרו, ועכשיו כשיש שם פרצופים לא מוכרים הוא כבר לא מעניין.
מעט הבראנז'ה שכן ירדה לאינדינגב היללה את במת עשן על הזמן ולעיתים את הבמה המאולתרת באיזור המאהל. שם הרי הופיעו האמנים הכי אינדי. בניגוד לאינדינגבים קודמים, האינדינגב האחרון הלך על קו פחות קיצוני מבחינה מוזיקלית. בשנה שעברה היו המון להקות רועשות מטורפות בבמה הקטנה. השנה הן נוכחו בהעדרן (יוחזרו לאלתר המידנייט פיקוקס לבמת הקוף!). מעט הדברים הקיצוניים והיותר איזוטריים אכן היו בבמות הצדדיות. למרות זאת, הכל אשליה. גם אם הופעת בבמה הגדולה בשיא האינדינגב, יהיה לך קשה מאוד לשחזר את זה.
לסיכום. אם אנחנו לא מהאליטסטים ואנחנו רוצים לאחל הצלחה וממון ללהקות הקטנות האהובות עלינו, צריך שתהיה זרימה חלקה במשלוש הזה של קהל-תקשורת-מוזיקאים. אנחנו הקהל צריכים לפתוח את הראש והלב וללמוד לקבל אמנים חדשים. לא חייבים הרבה. אם אפילו נקבל אחד או שניים כל שנה, דיינו. התקשורת צריכה לקחת אמנים שמוכנים לשתף פעולה ולשלם את מחיר החשיפה, ולחבר אותם להמונים איפה שזה נחשב. והמוזיקאים שבאמת רוצים לפרוץ את הבועה צריכים לשדרג את עצמם, להפסיק לחפף ולהתחיל להפגיז. ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך ולהשתפר ללא הפסקה. רק אז, אולי, האינדי כבר לא יהיה יותר אינדי.
כתבת: "איכשהו נתפסים פה לאמנים שכבר עברו מזמן את השנים הטובות שלהם במקום לחפש את הדבר הבא כפי שנהנים לעשות באנגליה ובאמריקה"
זה לא "איכשהו". זה עניין של חינוך ושל תרבות. בדרך כלל צעירים מחפשים את הכי חדש, עכשווי וצעיר, אבל במוזיקה בישראל זה לא כך כיום, והסיבה היא שהדורות הצעירים מתחנכים כבר יותר מ-15 שנה על שאריות מחוממות של המרכז של הצנטר של המיינסטרים, שטוענים להיות חדשים, מגניבים ועכשוויים, על תרבות של קאברים ואולדיז. היתה כתבה לפני עשור על כך שבגלגלצ מתקשים למצוא עורכים מוזיקליים עם ידע רחב מספיק מקרב המתגייסים החדשים – כי אלו שבחרו ללכת לתחנה הם אלו שגדלו עליה, ועל הטווח המצומצם שהיא מציעה ואף מחזיקה בו כאידיאולוגיה. זה לא רק הטווח, אלא היעדר הסקרנות והתשוקה למוזיקה שהיו בתחנת צה"ל 2 ונעדרות מגלגולה הנוכחי (למעט "הקצה", שגם עליה יורד השאלטר עכשיו).
לגבי המוזיקאים: אלו כמובן אינם מקרים שמעידים על הכלל, אבל נתקלתי לא מעט פעמים בהרכבי אינדי שמזלזלים בקהל – מאחרים באיחור הארוך יותר מסך כל ההופעה, מסרבים לעלות בזמן כי "הם באמצע הדרינק" למרות שיש שעת סיום קבועה שמקצרת את זמן ההופעה, מבריזים ברגע האחרון וכו'. הקהל טרח והגיע (ובדרך כלל גם עשה זאת בשעות מופרכות ומאוחרות מדי באמצע שבוע עבודה) – אתם חייבים לכבד אותו, אחרת אל תדרשו את אותו כבוד בחזרה.
שנית, אותו נושא שאני חוזרת ואומרת כבר שנים: צאו מתל אביב. שם אתם בשלב כלשהו משכנעים את המשוכנעים. אם רוצים קהל רחב יותר צריך לחפש אותו מחוץ לעיר גדולה אחת.
תהייה: זה שנעדרתי השנה מאינדינגב הופך אותי לברנז'ה? (:
יש משהו במה שיעל כתבה. גם כאשר אנו היינו בני טיפש-עשרה, בארץ היה (ועדיין יש) קונצנזוס להערכת מוסיקת העבר של הרוק משנות ה60-70 לעומת מה שקורה בזמנן אמת. אבל זה קורה גם במוסיקה מהעולם, ולאו דווקא ישראל.
כאשר בשנות ה90 היה דווקא מקובל לכבד ולאהוב להקות רוק ישראליות לא מבוססות זה היה מכיוון שעצם העובדה שאתה אוהב את האנדרדוג היה המקובל. (ראו את התעצמות האלטרנטיב באם טי וי)
כמחנך, אני יכול להעיד שהחינוך בארץ ככלל אינו מעודד את המחונכים לערער בסמכות המורה, או בדבר המוכר כקונצנזוס כאיכותי. אין פה עידוד לחקור לעומק ולמצוא את האמת הפנימית בכלליות (ופרט בהערכת האמנות והמוסיקה בפרט) אלא לקבל את מה שמוכר כמוצלח ואיכותי כאמת מוחלטת.
מבחינת ביקורת להקות אשר אינן שרות בעברית, אני חושב שאדם אשר מקרין לאומנות דרך שפת השירה במוסיקה מקרין כך גם את רמת האינטליגנציה שלו.
כאשר כתבת על אלו האומרים ש"המוסיקה אינדי היא גרועה", זו כמובן הכללה שאנשים גזענים-מוסיקלית עושים. להגיד על ז'אנר מסויים שכל המוסיקאים המנגנים בו יוצרים יצירות שוות ערך מפגין את חוסר ההערכה של אותו אדם לרובד האמנות הנקרא "מוסיקה".
קראתי את המאמר של שי להב (שאין אני נוהג להסכים עמו גם ברגיל) ומה שבאמת הכי אבסורדי בו הוא שהוא חושב שהאמנים ה"אינדי" (99% מאמני ישראל) אינם רוצים בהצלחה. שהם מפחדים ממנה. אני מאמין שדבר מטופש שכזה – הצלחה של מוסיקאי במדינה כמו שלנו – יכול להאמר רק ע"י אדם החי בסרט. מאיזו הצלחה מפחדים? מיכולת מחייה הכרוכה ביצירת מוסיקה? כמה כבר הצלחה יכולה להיות למוסיקאי אשר אינו אחד מעשרת האמנים המובילים במכירות? אין לי שום ספק שמרבית האמנים ה"מיינסטירימים" במדינה שלנו עוסקים בעוד חלטורות ע"מ לחיות בכבוד. לקרוא למוסיקאים לא מצליחים "אנוכיים", ועוד בתור מבקר מוסיקה, זה דבר שפל נטול לקיחת אחריות עצמית.
ראוי לציין שמעולם לא הייתי באינדינגב, אבל אני מכבד את מה שמנסים/מצליחים לעשות שם, וגם רבים מהאמנים המופיעים שם. כמוסיקאי יוצר אני יכול רק לחלום שאוכל להתקיים מעשיית אמנות שאעסוק בה בזמני הפנוי בכל מקרה.
תודה על ההפניה, ויופי של פוסט!
כמה הערות – יש המון תקשורת מיינסטרימית שמפרגנת לאינדי. לדוגמא, המון להקות אינדי מופיעות ב"אולפן האלופות", ולא רק הארץ כותב כתבות על אינדי (גם ב-ynet חצי מהביקורות הם על אמנים ב"שוליים"). האח הגדול או פנאי פלוס הם לא ממש במה טובה למוזיקה איכותית (למרות שגם מדור המוזיקה בפנאי פלוס לא מפחד מאינדי). למען האמת, לפי מה ששמעתי (אני לא מקשיב לגלגל"צ כמעט אף פעם) גם הפלייליסט של גלגל"צ נפתח קצת לאמני שוליים (בעיקר אינדי אמריקאי). אבל כל עוד השיטה היא פלייליסט, קשה לגלות סקרנות מוזיקלית אמיתית.
בחלק ממדינות אירופה באמת יש אהדה אמיתית לשוליים, אבל נראה לי שבארה"ב אחוז חובבי האינדי לא גדול בהרבה, אבל אחוז אחד מהאוכלוסיה בארה"ב מספיק כדי לפרנס חלק גדול מאמני האינדי בכבוד. מה שכן, בארה"ב לפחות יש רעב אמיתי למוזיקה חדשה, גם אם זה פופ מהונדס או רוק מיינסטרימי. אתה גם רואה שהמוזיקה האמריקאית שגלגל"צ משמיעים הוא כמעט כולה עדכנית.
ובנוגע לאיכות ההופעות – אמנם להקות אינדי ישראליות מהוקצהות פחות ממופעים שמגיעים מחו"ל. אבל כיוון שהרבה מהאמנים שמגיעים לארץ, גם מקרב האינדי (LCD Soundsystem, אינטרפול) הם להקות "שבעות" ומהוקצעות לחלוטין, המופע נהיה הרבה פעמים קריר וחסר מגע עם הקהל. על חוסר המקצועיות/חוסר נסיון/סאונד גרוע להקות קטנות מפצות הרבה מאוד פעמים בהתלהבות ובאינטראקציה טובה עם הקהל.
מה שכן, גם אני כחובב אינדי מפחד מהיום שאינדינגב יהפוך לבומבמלה. עם כל הרצון שהאינדי הישראלי יצליח, מה שהופך את האינדינגב לכל כך מוצלח הוא המספרים הקטנים. בפסטיבלים דומים בחו"ל (לדוגמא פרימוורה סאונד, שהוא כמעט כולו אינדי), כמות האנשים גדולה פי כמה וכמה, והאווירה לא קרובה לזאת של אינדינגב.
כמי שפקדה את הפסטיבל בשלושת השנים האחרונות ונהנתה המון (גם מהמוזיקה, אבל לא פחות מהאווירה), אני נוטה להתייחס לפסטיבל כסוג של "show case" של המון להקות שלא הכרתי עד עכשיו או ששמעתי עליהן אבל לא יצא לי לראות אותם בהופעה עדיין. בקיצור, קצת כמו בופה של מוזיקה ויסלחו לי אניני הטעם אני מתנסה. רק אחרי הפסטיבל, אני הולכת להופעות ה"אמיתיות" של הלהקות שמצאו חן בעיניי. מה שאני מנסה להגיד זה שחלק מסויים מפוקדי האינדי הם אנשים כמוני ושההופעה מעולה ככל שתהיה היא בעיקר כרטיס ביקור, אבל היא לא עומדת בזכות עצמה בלבד, פשוט בגלל שמדובר בהופעה אחת בלבד. שי להב דווקא צודק לדעתי, ברגע שלהקה הופכת למצליחה, היא מחוייבת יותר, לעצמה לגורמים שמארחים אותה ובעיקר לקהל, לא לכולם זה מתאים, גם למוכשרים ביותר. וגם יעל צודקת בעיניי, צאו כבר מתל אביב, הרבה אנשים לא גרים בה ולא בגלל שהם לא שוחרי תרבות.
כמי שהלך ל3 האינדינגב האחרונים, אני חושב שרוב הכותבים מפספסים ומתעלמים מנקודה מרכזית של גודל הקהל.
אם כל האהבה לקהל המדהים הזה הוא קהל קטן מאוד(אני אגזים בפראות ואעריך אותו בעשרים אלף איש) כל זאת בשמן שארצנו עשירה בלהקות שוליים כמעט כמו בשמש
בנוסף אני חייב להסכים יעל ולימור על נטיית הסצינה להתעסק בעצמה במקום באמת לחפש קהל חדש
– כמה מהם בכלל ניסו להופיע מחוץ לתל אביב, כמה מהם עשו כמו איתי פרל ועמוס צימרמן, לקחו גיטרה ועברו באמת את כל הארץ
קרנף – כשהפרומוטרים מחוץ למרכז יעשו את העבודה שלהם (בעלי מועדונים/פאבים) ויקדמו הופעות אז יהיה יותר "משתלם" להגיע למקומות ללא קהל.
אמני השוליים שאתה כותב עליהם עובדים בעבודות אחרות מרבית הזמן, ומוציאים כסף ע"מ להופיע. אין סיבה לצפות להופעות רבות מחוץ למרכז אם המועדונים לא מנסים לפרסם הופעות ולהביא אנשים בעצמם
אורן – ההופעות מקודמות אך הקהל הבסיסי מצומצם תלאביב ועוד יותר מצומצם בפריפריה,
גם קהל צריך לבנות, אם אומן לא מוכר יבוא פעם אחת וויעלם, הקהל לא יזכור אותו. לדוגמא יש מספיק אומני שוליים שגילו את "עשן הזמן" בבאר שבע, והם מגיעים לשם אחת לכמה זמן ובזכות זה יש קהל שמכיר אותם ומגיע
אורן, אי אפשר להפיל את זה על בעלי המועדונים. כן, רובם עושים עבודה גרועה, או יותר נכון, לא עושים בכלל, וההופעה לא מפורסמת דיו. אבל זו סיבה לא לצאת מהעיר? הלהקה יכולה גם לתרום לקידום ההופעה, אם דרך האינטרנט ויח"צנים, ואם דרך תליית פוסטרים (אני לא מדברת על לנסוע לירוחם לתלות, אלא, נניח, להופעה בהוד השרון). אתם רוצים קהל גדול יותר? צריך לעבוד בשביל זה.
וכן, תמיד היתה בישראל חיבה לנוסטלגיה, ובכל זאת זכור לי שגם שלפני שנות התשעים, וגם כשעוד הייתי ממש ילדה ולא היכרתי מחוץ למיינסטרים, רוב מה ששמעתי ושהשמיעו ברדיו היה מוזיקה עכשווית. בשנות ה-80 לילדי בית ספר יסודי היו פוסטרים של משינה או תיסלם (תלוי בשנה), כי זה היה הדבר הכי חדש ו"מדליק" שכולם שמעו. היו פחות קאברים, וילדים/בני נוער נטו לחפש את מה שחדש (בין אם אלטרנטיב או מיינסטרים, תלוי בטעמם האישי).
לנמרוד – יש קצת איים בתקשורת שמפרגנים לאינדי, אבל הם די זניחים מול אחוזי הרייטינג של מפלצת כמו גלגלצ. אגב, הבעיה בגלגלצ היא לא הכמות של האינדי שיש או אין בה (אודה ואומר שלא שמעתי את התחנה שנים), אלא שאין בה בדל של אהבה ותשוקה למוזיקה שמעודדים סקרנות והתלהבות.
שירה באנגלית מצמצמת קהל. מה לעשות. הרבה מחפשים את שקרוב ללבם, ולשפתם. מה גם שלעתים היעדר הבדלנות בשפה גורם לכך שלהקה ששרה באנגלית נשמעת כמו מיליון ורבע להקות לועזיות אחרות, בעוד שבעברית היא אולי היתה נשמעת יותר בולטת על רקע הסצנה הקטנה ותשומת הלב לטקסט (בהנחה שהוא טוב). ע"ע רונה קינן, שעשתה את המעבר מאנגלית לעברית והרוויחה בגדול.
קרנף ויעל – ללא שיחה עיל טיקבוקים זה אף פעם לא יהיה ברור, אך אנסה זאת בפעם האחרונה:
מ-נ-ס-י-ו-ן: גם הגעתי למקומות רחוקים שפרסמנו עד כמה שיכולנו מראש את ההופעה, אבל בעלי המקום עצמם אפילו לא טרחו להגיד לצוות שלהם, או אפילו לפרסם באתר שלהם. ויעל, אני דווקא כן מדבר על ירוחם וכרמיאל וכו'. הוד השרון זה עדיין מרכז, ומי שלא מוכן לנסוע חצי שעה לראות הופעה הוא עצלן.
פרט להנאה מניגון המוסיקה, יש למוסיקאי (אלא אם כן הוא עשיר) להפסיד כמה שפחות כסף. הבנתם? הרי ידוע מראש שהוא יפסיד. ואם כבר הוא נוסע לחור באמצע שום מקום, שלפחות בעלי המקומות הללו, שמתבכיינים שלא באים להופיע אצלם, יעשו את המינימום ויידעו את הקהל שלהם שיש בכלל הופעה (שלרוב היא כמובן אפילו בחינם).
כל אחד רוצה קהל, אבל אתם כ"כ טועים בגישה שלכם. יש גבול להפלת אחריות על המוסיקאים.
והפלת אחריות על בעלי המועדונים זה כן קביל מבחינתך?
צר לי אבל אם משווים בין רצון הלהקה להכרה לבין רצון בעלי המועדונים להרוויח כסף, ללהקה יש יותר מה להרוויח פה מאשר התשלום על כמה בירות אקסטרה שהקהל שבעל המועדון יביא.
השורה התחתונה היא, אתם קורעים את התחת כדי שיכירו אתכם וזה מדהים. אבל אל לכם לצפות שמישהו יעזור לכם כי אף אחד לא יעשה את זה.
אתה אומר: "מי שלא מוכן לנסוע חצי שעה לראות הופעה הוא עצלן" – אבל אני מדברת בדיוק על ההיפך. אני נוסעת *תמיד* מינימום חצי שעה לכל כיוון בשביל הופעות בתל אביב. לפעמים מדובר בנסיעה של שעה וחצי, כי כבר אין אוטובוסים ישירים. אני גרה בשרון, והאמנים הם אלו שלא מוכנים לנסוע אליי.
מבחינת חלק הארי של אמני האינדי ישנה תל אביב. לא אזור המרכז, תל אביב. לא השרון, לא ראשון לציון, רחובות וכו'. בטח שלא הפריפרייה היותר רחוקה. זו התעלמות מקהל פוטנציאלי עצום. כשאני שומעת אמן כמו אסף ארליך אומר "הופעתי בפריפרייה – היתה לי הופעה אחת בירושלים ואחת בחיפה", זה מרגיז אותי.
אין ויכוח על כך שבעלי מועדונים רבים לא יודעים איך לשווק הופעות או אפילו לא מעוניינים לעשות את העבודה הזו. אבל נשאלת השאלה האם אתה רוצה להיאבק על קהל גדול יותר, או מסתפק כמו הרוב באותם 200-300 פרצופים שרואים בכל הופעת אינדי בתל אביב (ואגב, לא מעט מהם אינם מתושבי העיר, ונוסעים את החצי שעה הזו ויותר בשביל ההופעה).
ובקטנה, כי זה כבר נושא בפני עצמו: השעות.
כשמתחילים הופעה באמצע השבוע ב-23:00-חצות, אנשים רבים שקמים בבוקר לעבודה – ובעיקר אלו מביניהם שמגיעים מחוץ לעיר או זקוקים לבייביסיטר – יוותרו מלכתחילה על ההופעה. הנה צמצמתם את הלוקאליות של הקהל עוד יותר.
נועה – האחריות אמורה "ליפול" על המופיעים והמועדון. הבעייה היא שבמחצית מהמקומות בעלי המועדונים לא נוקפים אצבע לקידום המופע.
ורוב המוסיקאים עם עבודה יומית בארץ לא לאו דווקא רוצים להרוויח כסף, כמו שכתבת, אלא לכסות הוצאות הקשורות למוסיקה. (חדרי חזרות, הקלטות, קידום [וידאו/תמונות/פלאיירים], דלק, ציוד, זמן, אוכל וכו' = הרבה מאוד כסף בשביל מי שעובד ומקיים את עצמו)
תאמיני לי שאני לא מצפה שמישהו יעזור – זה לא יקרה פה בלי שחיתות. אני מבין שיש לך מועדונים ספציפים שאת חושבת עליהם, אולי כאלו שעבדת בהם, אבל אני בטוח לא מדבר על מקומות שאת חושבת. מאיפה העויינות כלפי מוסיקאים, זה לא אבין. אני לא מייצג אף אחד, ומודע לעצמי והמגבלות. לא מתבכיין על קהל שחסר, אבל בטוח שלא אצדד שבקהל המתלונן שהאמנים לא מקדמים עצמם מספיק. זה אבסורדי וילדותי.
יעל – מסכים על השעות.
אבל מבחינת נסיעות, נסעתי לא מעט שעות בשביל לראות להקות בהופעה – גם בארץ וגם בחו"ל, ברכבת ובאוטו, וישנתי אפילו פעמיים בחורבות כדי לראות להקות. בין הוד השרון לת"א (ואני אישית לא אוהב את ת"א בכלל) אין מרחק אמיתי.
אגב – יש מועדוני הופעות בהוד השרון?
אורן, יחס מצב מועדוני המוזיקה הוא 1:17 בערך לטובת תל אביב. צריך לחשוב מחוץ לקופסה. יכול להיות שבהוד השרון ודומותיה (רחובות, אשדוד) אין מועדוני הופעות, לפחות לא כאלה שיתמכו באינדי אלא יעדיפו אמנים מוכרים יותר. אבל אולי יש מתנ"סים שיאפשרו לך ולאמנים נוספים להופיע אחרי שעות הפעילות, או דאנס ברים שמוכנים להקדיש ערב בשבוע להרכבי אינדי (גם ככה האקוסטיקה במועדוני ההופעות ה"רשמיים" בתל אביב די נוראית. קיצר, תהיו יצירתיים, לא רק במוזיקה..
ועוד נקודה למחשבה: לפחות לשלבים ההתחלתיים של ההכרה החוץ תלאביבית שווה להתאחד כמה הרכבים\אמנים ביחד לערב הופעות משותף, ככה קהל אוהד של אמן אחד יכול להחשף לאמן שאולי לא היה נחשף אליו אחרת וגם הוצאות כמו דלק למשל, יתחלקו.
גם אני נסעתי עבור הופעות לא מעט. הבעיה היא שהוד השרון ותל אביב נראות קרובות, אך עובדה היא שרוב האמנים אינם טורחים לצאת מגבולות העיר לערים השכנות, ושנית, בתחבורה ציבורית המרחק הזה הוא עצום (אין אוטובוס ישיר, לוקח שעה כשאין פקקים) – היא גם לא פועלת בשעות שבהן הופעות רבות מסתיימות.
בפעם האחרונה שתפסתי אוטובוס בסוף הופעה, לקח לי שעה וחצי להגיע הביתה לאזור השרון. בהתחשב ששעת הסיום היתה אחת ולמחרת יום עבודה, זה המון, ומדיר רבים מהפריפרייה הקרובה מלהגיע להופעות.
לדעתי אין היום מועדון הופעות בהוד השרון, בעבר היו הופעות באגנס פאב. אבל יש פה ושם מקומות שמארחים הופעות בשרון.