עידו שחם • 2 בינואר 2012
בדק בית לשמה הטוב של המוזיקה
קצת מוזר להגיב לפוסט שפורסם בבלוג שלי, אך תגובה ארוכה מדי לפוסט שלא אני כתבתי מצדיקה את זה. אני מדבר על פוסט האורח המעולה של ארז סובל, האביר שבא להגן על המוזיקה מאש הדרקון הקנטרנית שלי. אמרתי ואומר שוב שזה פוסט מעניין לאללה שגרר דיון מרתק. הוא גרם לי לחשוב ואני שמח שפרסמתי אותו, במיוחד כי הוא מייצג דיעה אחרת מכיוון אחר.
בתגובה :) תאוריה מס' 1. ארז אומר שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים לאור אובר אינפורמציה. הספקים האלה מביאים לנו בינוניות, או לכל הפחות מוזיקה שלא מתאימה לנו, ולכן אנו חושבים שכל המוזיקה החדשה בינונית. הוא ממליץ למצוא דילר אמין יותר, או אפילו לזרוק את הספקים ולגשת ישר למקור.
קודם כל, ההנחה שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים עם אינטרסים וכו' לא כזאת נכונה. תעשיית התקליטים היא לא מה שהיתה פעם, ומכונות הייפ הן לא מה שהיו פעם. נכון, יש עדיין תעשיית מוזיקה עם כספים ומניעים. אבל כל העניין של העידן החדש הוא דמוקרטיזציה של המוזיקה - אתרי להקות רשמייים ולא רשמיים, בלוגים עצמאיים, צפיות ביוטיוב, אפילו לייקים בפייסבוק - לכל אלה יש לנו גישה ישירה. יש ללהקות דרכים חדשות להתפרסם שלא תלויות בערוצים הישנים. צפיות ביוטיוב היום נחשב למדד יותר רציני מנתוני מכירת אלבומים. אכפת למישהו ממצעדי המכירות בכלל?
ארקטיק מאנקיז - התפרסמו בזכות המעריצים, ואז בא ה-NME
שנית כל, ההנחה שהספקים מביאים לנו בינוניות או מוזיקה לא מתאימה לא נכונה. אותם ספקים הביאו לנו דברים אדירים בעבר וגם בהווה ולכן לא צריך לפסול אותם על הסף. אלביס, הביטלס, המי, בואי, פינק פלויד, סקס פיסטולס, הפוליס, נירוונה, רדיוהד, ווייט סטרייפס, אינטרפול, אלבו, וכיוב'. שאלות?
ברור שהיו המון ריליסים בינוניים ונוראיים בין לבין, אלבומים שישכחו לעד בתהום הנשייה, חלקם בצדק, חלקם לא. אי אפשר לצפות לאהוב את כל ההמלצות של הספקים, זה בלתי אפשרי. אבל אי אפשר להתעלם שאותם אנשי האמצע הביאו את תשומת ליבינו במהלך השנים לכשרונות אדירים, לשירים ואלבומים שהולכים איתנו עד היום. תעשו בדק בית ותראו.
לסיכום הנ"ל, זה לא משנה מאיפה שמעת על מוזיקה. אם בשיטוט אקראי בבנדקמפ, מחברים, מה-NME, מקול הקמפוס, מבלוג קטן מאוקלהומה, מפיצ'פורק, או משיר שהשכן שומע בפול ווליום כל שבת בבוקר. באופן אישי, אני לא צמוד לספק מוזיקלי אחד, אלא נהנה מכל האפשרויות ולא באופן אובססיבי. אני נותן מקום לאקראיות, עם אמונה שמה שיעיף אותי יגיע אלי יום בהיר אחד.
עדיין אני שואל את שאלת התקליט השבור שלי שלא זוכה למענה - כמה שירים/אלבומים נזכור מהשנה גם בשנה הבאה? בעוד שנתיים? חמש שנים? מי יכול להגיד בשלוף מה שלושת האלבומים המשפיעים של השנה שעברה? כן, לדעתי מוזיקה חשובה/משפיעה/מרגשת/אדירה/אינטרגלקטית זוכרים וזוכרים היטב. יש הרבה דרכים למכה, רק לא ברור אם עוד יש כזה מקום על המפה, אם מה שיש לנו היום זה הרבה דרכים לחדרה.
תאוריה מס' 2. ארז שואל האם זה הוגן להאשים את המוזיקה, ושואל מה חלק המאזין בסיפור הזה כאשר הוא זה שלא מרוצה מהריליסים החדשים. הוא מציע שרגשות נוסטלגיה עלולים לגרום לכך, או עייפות מהחיפוש המוזיקלי. הוא מביא כדוגמה נגדית אנשים שפירסמו רשימות של 50 אלבומים שאהבו השנה.
ארז צודק לגמרי שאנחנו צריכים לשאול מה החלק שלנו, של המאזינים, בזה. נכון, התבגרתי, ויש תחושה שקשה לי יותר להתרגש ולמצוא חדשנות. ברור שלא אשתגע בהכרח מעוד מישהו שמרים גיטרה ונשמע כמו דה אדג' מ-U2. העניין הוא שזה לא תמידי.
כשאני הכי פחות מצפה לזה, אני שומע צליל, או נוכח בהופעה, ופתאום אני מתרגש שוב ממוזיקה כמו בן 16 מחוצ'קן. כנראה שהכימיקלים במוח שלי מאפשרים מצבים שכאלה בתדירות פחותה, בכל זאת זה קורה. בנוסף, מדובר פה במשהו שיותר גדול מהטעם האישי שלי והיכולת שלי להתרגש. מדובר באיכות ובהשפעה של המוזיקה על כלל האוכלוסיה והעולם. האם היא משנה את העולם? או האם היא מספקת לנו רינגטון חדש? או שככה משנים היום את העולם?
עייפות החיפוש?
לגבי הטענה על נוסטלגיה, אישית אני לא כזה נוסטלגי. ברור שאני מגלה פנינים מהעבר מפעם לפעם, למה לא? זה בעצם עוד פלוס של העידן החדש, הנגישות לכל ההיסטוריה המוקלטת. התרגשתי מאקו והבאנימן? מעולה, בקרוב הדיסקוגרפיה על ההארדיסק. אך אני מת, ממש מת, לשמוע משהו חדש שיפיל אותי מהרגליים. השאלה מה יפיל אותי מהרגליים ומתי ממש לא בשליטתי. זה לא מבחירה, זה פשוט קורה.
בעניין העייפות מהחיפוש המוזיקלי. יש רגעים שזה מעייף כמובן ואני לוקח הפסקה. אך זה הרבה יותר גדול ממני. לפני שאני מודע לכך, אני שוב בחיפוש. דוגם ריליסים חדשים מהניוזלטר של אמ"ג, מקליק על שם להקה ביוטיוב שמעולם לא שמעתי עליה, מחפש מה השיר הנורדי הבומבסטי הזה ששודר ב-106FM. כמובן שיש לי חיים. אני לא מבלה כל הזמן בחיפוש בלתי פוסק אחר מוזיקה חדשה. שלא לדבר על זה שכדי לאהוב משהו צריך לשמוע אותו יותר מפעם או פעמיים. וזה מוביל אותי לפואנטה הבאה.
האנשים שבחרו 50 אלבומי כאלבומי השנה שלהם, עם כל הכבוד, אני לא קונה את זה. איך לכל הרוחות אפשר לעכל 50 אלבומים בשנה אחת ולהכריז עליהם בתור האהובים לעומת מאות אחרים? אני לא מדבר על לשמוע, אני מדבר על לעכל. על ללעוס עם מלא רוק, לבלוע את מלוא הפה, לתת לזה להסתובב בבטן בתקווה שזה ימצא את דרכו לנבכי הנשמה. לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף וההיפך ובאקראי, לחשוף עם כל האזנה עוד צלילים שהתחבאו, ולחזור שוב ושוב ושוב, כמו לאקסית שאתה מגלה כל פעם מחדש עד כמה אתה אוהב אותה.
אולי יש קומץ של אנשים שיש להם את הזמן הפנוי, הריכוז, והספייס אשכרה לעכל ובאמת לאהוב 50 אלבומים בשנה. אני חושד שרוב עורכי הרשימות הארוכות למיניהן לא כאלה. שמעו קצת, חשבו נחמד, רצו לפרסם איזה רשימה באינטרנט, סה טו. דובר בתגובות הפוסט על הפרעת קשב? רשימה אישית של 50 אלבומים אהובים מהשנה נובעת לדעתי מהפרעת קשב והתמכרות לסטטוסיאדה, ולא מהאזנה אמיתית. לכן אני לא מקבל את זה כדוגמה נגדית שהיתה שנה מוזיקלית מעולה. המספרים לא משנים, מה לגבי התוכן?
לסיכום. ארז העלה כמה נקודות מאוד יפות למחשבה, אבל יש בהן בעייתיות. אנשי האמצע הם לא באמת הבעיה. בהרבה מקרים הם דווקא עוזרים להגיע למוזיקה מעולה, ובין כה וכה המאזינים מקבלים מוזיקה מכל מיני מקורות שלא בהכרח מתווכים דרכם. הוא צודק שיש לי חלק כמאזין בכך שאני לא מתחבר למוזיקה שיצאה השנה, אם כי בכל זאת יש הפתעות. עובדה שכן מצאתי כמה אלבומים שריגשו אותי השנה. והעובדה שאנשים מפרסמים מגילות עצמאות של אלבומי השנה מעידה לדעתי יותר על הפרעת קשב ו/או רצון להתבטא ופחות על מוזיקה טרנסצנדנטלית.
כשנגיע לסכם את שנת 2012 במוזיקה, מה נזכור משנת 2011? מה אנו זוכרים משנת 2010 עכשיו שסיכמנו את 2011? מה נזכור בעוד 20 שנה ממה ששמענו היום?
על האלבומים המיוחדים ביותר של השנה, לא תשמע כנראה בכל צינורות התיווך המוזיקליים הרגילים.
(חוץ מהאחרון).
The Dear Hunter – The Color Spectrum (Complete Collection)
Agent Fresco – A Long Time Listening
Kimbra – Vows
Owen Pallet – Heartland
Fucked Up – David Comes to Life
Steven Wilson – Grace for Drowning
אה, וטיון יארדס, כמובן :)
אחלה בלוג! רשימת האמנים שעליי לבדוק ארוכה ותספיק לי לשנים הקרובות אז חיפושיי די תמו, אם כי לגלות כל כמה זמן אמן נידח מהאיים הקאריביים זה תמיד כיף.
גם בעוד עשרים שנה אזכור את The Bad Plus. הם אמורים להוציא בסתיו אלבום חדש.
עידו, אני מוכרח לציין כי לא כתבתי על האיכות של המוזיקה שהספקים מהפוסט שלי מביאים למאזין (אני בעד הספקים, גם אלו שמניעיהם כספיים וכתבתי את זה) אלא רק על שביעות הרצון של המאזין מהתוצר שמספקים לו. חשוב לזכור את זה כי זה עניין מאוד אינדיבידואלי, ואתה מקרה מאוד אינדיבידואלי שלא מרוצה באופן תדיר בעוד רבים סביבך כן, בהם אני ועוד רבים שאני מכיר ועוד רבים שמגיבים לך על תלונותייך בדעה הדומה לשלי (לצד מגיבים שדווקא דוגלים בדעה שלך, כמובן). כך שאתה חייב לשאול את עצמך במי הבעיה (תיאוריה #2, להזכירך).
אתה דבק בדמוקרטיה של המוזיקה, אבל כמה מקרים אתה מכיר בהם הקהל אחראי בצורה בלעדית להצלחתו של אמן שהפיץ את המוזיקה בצורה עצמאית לחלוטין, ללא הייפ וללא תמיכה של ספקים? (להזכירך, ציינתי שגם חברים שלך שאתה מקשיב להמלצותיהם מהווים ספקים).
אתה צריך לזכור שגם הבלוגים הם ספקים ואחראים בעצמם להצלחתם של אמנים מסויימים.
גם אתה ספק, עידו. אתה לא מרוויח על זה כסף, אבל אתה מקדם פה המוזיקה לפי האינטרסים שלך (מוזיקה שאתה אוהב, למשל) ומן הסתם היא לא מדברת אל כולם. ואם יש אנשים שקוראים אותך אבל כבר לא נהנים מהמוזיקה שאתה מקדם, אני משער שהכי הגיוני שהם יפסיקו לדבוק באותה מוזיקה שאתה מקדם, לא? הם צריכים לוותר עלייך כספק.
דבר נוסף הוא שמצד אחד אתה מאוד מגן על הספקים שהביאו לך לפני עשור פלוס מוזיקה שאתה אוהב ומעריך, אבל מצד שני אתה מאוד מאוכזב מהמוזיקה שמגיעה אלייך כיום מהספקים האלו. אתה נוגד את עצמך ואז מתלונן.
אתה גם נוטה לשלול באופן חד משמעי את רוב התוצרת המוזיקלית הקיימת כשלרוב אתה מדבר בעיקר על האינדי (כשהרבה דברים שאהבת השנה הם מהאינדי). האם האמירה שלך תקפה גם מוזיקת מטאל על גווניה (שלהבנתי יצאו השנה דברים אדירים, אבל זה לא הסגנון שלי אז אין לי דעה על כך) או על מוזיקת אנדרגראונד. האם שמעת מספיק את הז'אנרים האלה כדי לקבוע שהתוצרים שלהם רדודים, או שבכלל לא שמעת אותם כל כך? אם לא שמעת ואתה לא אוהב, אולי הבעיה היא בטעם שלך (ובמילה אחרת – אצלך). אתה פשוט לא מוצא משהו שקולע לטעם שלך. זה הגיוני לשלול תוצרת אמנותית/תעשייתית שלמה רק משום שאתה לא מצליח להתחבר בעוד מליונים אחרים כן?
לגבי רשימות ה- 50 אלבומים. מה אני אגיד לך, כנראה הם יודעים מה הם אוהבים ויודעים איך להשיג דברים שיקלעו לטעם שלהם. הספקים שלהם הם נכונים עבורם (וזה גם אני, אני מדבר גם על עצמי פה). לטעון שיש להם הפרעת קשב ו/או מכורים לסטטוסיאדה כאשר אתה לא מכיר אישית את האנשים, זה מצביע על התנשאות רבה מצדך. או סתם אטימות לרעיון שיש אנשים שמרוצים מאוד ממוזיקה חדשה ואתה לא מוכן לקבל את הרעיון הזה.
אגב, ראית את הרשימה של יאיר יונה? 42 פריטים, שאת רוב מה שאני מכיר שם זה בזכות הבלוג שלו. אתה מוזמן להגיב לו לרשימה ולומר לו כי יש לו הפרעת קשב:
http://he.smalltownromanceblog.com/?p=2467
אני גם לא קונה את הטענה על בעיית הספקים המוזיקליים. הדיון פה הוא לא בין אנשים שאוכלים את מה שמשמיעים ברדיו, אלא בין כאלו עם עניין אקטיבי במוזיקה. עבור אנשים כאלו, דרכי הסינון וההפצה רק משתכללים משנה לשנה.
אבל אני בהחלט מאמין בעייפות החומר – כמעט כל מי שאני מכיר בשכבת הגיל שלי הגיע למצב הזה ממזמן, וגם אנשים שהיו פריקים מטורפים של מוזיקה התחילו לאבד עניין במרוץ הזה (שים לב לכל בלוגי המוזיקה שפשוט מפסיקים לפרסם יום אחד). גם לי זה נעשה קשה משנה לשנה. אם אני רואה דור חדש של אנשים שצעירים ממני בכמה שנים, ונלהבים הרבה יותר מכל רליס חדש, כנראה שהבעיה היא קודם בי ורק אחר כך במוזיקה.
ושוב, כמו שאמרתי בתגובה לפוסט המקורי של ארז – צריך להבחין בין התחושה הסובייקטיבית שאייכות המוזיקה יורדת, לבין העובדה האובייקטיבית שבלי קשר לאיכות המוזיקה, רמת החדשנות יורדת משנה לשנה כיוון שמשנה לשנה קשה יותר לחדש – ולכן התחושה הגוברת של "את זה כבר שמענו" היא בלתי נמנעת.
נמרוד – אני טוען ש"רמת החדשנות יורדת" זה גם עניין סובייקטיבי.
אם בניינטיז הגיע פתאום ז'אנר כמו הטריפ-הופ שהעיף לכולנו את המוח עם חדשנותו, זה רק בגלל שאפיקי המדיה שדרכם גילינו מוזיקה עד אז (בעיקר עיתונים, טלוויזיה, רדיו – מקורות ערוכים ומסוננים שהשאירו את רוב המוזיקה בעולם אלמונית) לא טרחו לחנך אותנו על היפ-הופ, מוזיקה אלקטרונית מוקדמת ופסקולים של פילם-נואר ובלקספלויטיישן. מי ששמע את כל הדברים האלה – עבורו פורטיסהד או מאסיב אטאק לא היו חדשניים כלל ועיקר.
ההתפוצצות של האינטרנט בעשור האחרון עם הסולסיק והבלוגים של הווינילים הנדירים וההצפה המוחלטת של ז'אנרים נידחים וקיקיוניים שכעת הגישה אליהם היא ישירה, גרמה לנו להכיר בזמן קצר הרבה יותר מקורות מוזיקליים ולמצות מהר מאוד הרבה חידושים מוזיקליים שכן צצו בעשור האחרון.
לאור הטווח העצום של מגוון הסגנונות שאנחנו מכירים כיום, קשה לחדש לנו. אין זה אומר שכיום יש פחות חדשנות מפעם. גם פינק פלויד, גם קול הרק, גם פרנק זאפה, גם קנייה ווסט וגם הסמית'ס התבססו על רעיונות קיימים ושינו אותם לצרכיהם – ההבדל הוא שהכתפיים עליהן הם עמדו היו פחות מוכרות לנו.
קראתי את כל הפוסטים , פוסטי ההמך, ההשלמה והתגובות .
נחמד.
ממוזיקה לא מתייאשים, לא מתעייפים ולא מזדקנים.
המירוץ אחרי המעודכנות הוא הבעיה.
ומה נחשב מעודכנות ? אינדי.
אם יש למאזין מירוץ אחרי מוזיקה עתיקה, קלאסית משהו מהסיקסטיז, אולדיז, סבנטיז וכו', זה כנראה לא אהבת מוזיקה, לא סקרנות ולא חיפוש.
אינדי, שנת ייצור מוזיקה לא פחות מ 5 שנים, צמידות לבלוגרים , זה כנראה העיניין (השגוי לחלוטין) .
תשימו לב שכל הבלוגים המעודכנים המחדשים ורודפי ה"מוזיקה החדשה" נסגרו, פרט ל "עונג שבת" .
זה אומר משהו על כולם, ובמיוחד על הבלוג "עונג שבת".
גיאחה – אני מדבר על רמה אובייקטיבית של חדשנות. אפשר לחלק את זה לשתי רמות – אחת היא של להקות שהן חדשניות לחלוטין, כלומר מביאות צלילים בסיסיים שאף אחד לא שמע לפניהם (נניח הביטלס או קראפטוורק), וברמה השניה להקות שבונות שילובים חדשים מאלמנטים בסיסיים שכבר נוצרו לפניהם (נניח פורטיסהד). קו הגבול בין השניים הוא מטושטש, אבל ברור שהחדשנות מהזן הראשון כמעט שנעלמה (אם לא נעלמה לגמרי). והחדשנות מהסוג השני הופכת ליותר ויותר איזוטרית (באטלס היא לא הלהקה האהובה עלי, אבל מבחינת חדשנות היא נשמעת לי אחת המובילות, וגם היא לא עושה משהו שקרוב לחדשנות של לפני 40 שנה).
זה לא אשמת הלהקות, לא בעיה של כישרון, וגם לא הופך את הלהקות של היום לנחותות מאלו של לפני כמה עשורים. כבר אין ממציאים פורים ומהפכניים ברמה של תומס אדיסון – אבל זה לא אומר שאני רוצה לתלות את מנורת הלהט שלו בסלון.
שאלת התקליט השבור שלך – " איזה תקליט/שיר מהשנה האחרונה נזכור בעוד כמה שנים?" – היא שאלה בעייתית מכמה סיבות
1. קודם כל היא שאלה שעוסקת בעתיד או בחיזוי העתיד ולכן אין לה תשובה כי אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, ואולי דווקא יזכרו איזה אלבום יחסית לא מוערך שיצא השנה ובעוד כמה שנים הוא ייחשב ליצירית מופת שיצרה שלל חיקויים.
2. מי אמר שנזכור משהו בהכרח מהשנה הזאת? האם אנחנו זוכרים משהו מכל שנה ושנה שעוברת? אם נתסכל על ההיסטוריה המוזיקלית של העשורים האחרונים אפשר למצוא כמה שנים שבהם לא יצא אלבום/שיר ששינה את העולם כמו נוורמיינד לדוגמא (למרות שלכל אחד מאיתו תהיה דוגמא אחרת). השאלה היא מי קובע מה אלבום חשוב ומה לא מה שמביא אותי לבעיה הבאה
3.הבעיה היא במילה "נזכור". מי יזכור? כל אחד ייזכור את השנה הזאת אחרת ואת המוזיקה שהוא שמע בה באופן שונה. אפשר לנסות ולהתסכל על העשור האחרון (עשור שרובנו חיו בו ושמעו מוזיקה אני משער). אני יכול להעיד עלי שיש יותר אלבומים שריגשו אותי ושינו את חיי בעשור האחרון יותר מאשר אלבומים שיצאו בעשורים קודמים, אבל מגלים את זה רק אחרי רטרוספקטיבה ולא תוך כדי מעשה. אולי אין אלבומים/שירים חשובים היום כי יש היום המון המון דעות ולא רק כמה דעות שמוכתבות על ידי אותם מתווכים שדיברו עליהם קודם לכן, ולכן אין קונצזוס שהוא חשוב כאשר מנסים לכתוב את ההיסטוריה המשותפת של הרבה אנשים.
נמרוד – שוב, אני לא מסכים. חדשנות היא בהגדרתה לא אובייקטיבית. היא חדשנית ביחס למה שאנחנו מכירים, וה"אנחנו" הזה הוא שונה מאדם לאדם לפי היקף הידע והבקיאות שלו בתחום המדובר. הנורה של אדיסון הייתה חדשנית מאוד לאדם הפשוט, אבל רק שלב נוסף בהתפתחות לחוקרי חשמל באותה תקופה.
גם הביטלס, שחידשו למאזיני הפופ הרבה מאוד, רק הביאו למרכז דברים שנעשו בשוליים (tape manipulation? ג'ון קייג' עשה את זה כבר בשנות החמישים, וגם אותו הקדימו במצרים בשנות הארבעים). ואני בטוח שקראפטוורק לא הפתיעו את פרי וקינגסלי, שעשו אלבומים שלמים של מוג וסינתיסייזר בלבד חצי עשור לפניהם.
כל פיתוח חדשני ומהפכני הוא בנייה או וריאציה על דברים קיימים. זה נכון במדע, באמנות, בפילוסופיה.
אם בימינו תקשורת התרבות (רדיו, עיתונים, חברות תקליטים) היו עובדות בדיוק כמו ב-1964 ומביאות אלינו את אותו מבחר מצומצם להחריד של סגנונות מוזיקליים, היינו עכשיו בשוק טוטאלי מג'יימס בלייק, למשל. כי לא היינו מכירים לפני כמה שנים את Burial או את ג'יימי XX, או את כל שאר הדברים שרחשו מתחת לפני השטח של המיינסטרים ושעליהם נבנה ג'יימס בלייק באלבום הבאמת מבריק שלו.
אין ממציאים *יחידים* פוריים ומהפכניים כמו אדיסון, אבל יש התפתחות מואצת להדהים של טכנולוגיה, גדולה בהרבה בקצב החדשנות שלה מאשר אדיסון. ההמצאה של אדיסון זורחת למרחוק בהיסטוריה כי לא היו לה הרבה מתחרים סביבה. היא נראית כמו קפיצה מזהיר קדימה, בעיקר באשמת שאר הממציאים באותה התקופה (שהיו רצים קדימה בוודאות אם היה להם כלי שיתוף ידע מדהים כמו האינטרנט שלנו, חתיכת המצאה חדשנית). אם אתה קורא היום על התפתחויות באופטוגנטיקה, בעיבוד מידע, בחקר המוח, בננוטכנולוגיה, אפילו בתקשורת סלולרית – קצב ההמצאה, החידוש והחדשנות הוא עצום. אבל כשזה קורה כל הזמן זה לא נראה לנו כמו "חדשנות", אלא כשלב נוסף בהתפתחות.
חדשנות זה יחסי. אני לא מקבל את הטענה ש"את כל מה שהיה אפשר להמציא, כבר המציאו".
גיאחה, אני ממש לא מסכים איתך. נגיד בעדינות.
קח בנאדם שנולד , בודד אותו, יום אחד תשלח אותו לאי בודד, ושים לו שם מוזיקה של הפלטרס, פול סיימון, אלביס פרסלי, ג'יימס בלייק , ואז ??
מה הוא יחשוב על חדשנות ?
אם אתה סופר הכל רק במנות של "עשור" , או "חצי עשור" אז זו בעיה רצינית.
חיפוש אמיתי הוא לא רק על מה שקל, ומתאים לך לרוח התקופה.
זה גם עיניין של גיל כמובן.
האם כבר שמעת חצי מרפרטואר החובה של מה שעשה את פול מקרטני ל"פול מקרטני" , מה עם סטיבי וונדר, מה עם שנות ה 70 ?
מה עם מאות "תקליטי חובה" מ 60-70 שנה שחלפו … צריך את כל המטען הזה לפני שמתעדכנים על רשימת עשרת הגדולים של פיצ'פורק … לא ?
עד ימי תקופת הבארוק או לפני כן, התייחסו למוזיקה כדבר שמשתפר משתכלל ומתעדכן, כמו תעשיית הרכב, כמו טכנולוגיה.
לכן תמיד הזניחו ושכחו מה שבוצע קודם.
מה הקשקוש הזה על אדיסון ?
ומה עם איימי ווינהאוס שלא המציאה כלום.
אבל עשתה את הכלום הזה כמו שאף אחד לא עשה "בעשורים" האחרונים.
מה נשאר מכל האינדי הזה ?
מה נשאר מרשימת סיכום השנה שעברה של פיצ'פורק ?
כמה נשאר מכל הרשימות האלה ב 10-15 שנים האחרונות ? כמות מזערית, אולי פרומיל.
ואני לא סופר קוראי בלוג ייעודי סופיסטיקייטד זה או אחר מטעם עצמו .
הזמן, וכמות האנשים שממשיכים לשמוע הם שקובעים מה נשאר, לא מה חדשני.
המוזיקה היא לא נורת להט של אדיסון (שהמציא עוד דבר או שניים פרט לנורה,….. קראתי בוויקיפדיה :) ).
הלל, אני מצטער אבל לא הבנתי כמעט אף אחת מהטענות שלך. אם יש משהו שאתה מנסה לומר או לטעון בנוגע לתגובה שלי, הצלחתי לפספס אותו לגמרי.
מה שכן נדמה מהתגובה שלך הוא שאתה מנסה לתקוף אותי אישית על התעקשותי להתעדכן במוזיקה חדשה ולעסוק בה בעונג שבת. אם זה חורה לך, צר לי. אתה מוזמן להתעלם ממני כליל ולקרוא את מי שאתה כן אוהב. זה מה שאני עושה עם כותבים שמרגיזים אותי. אבל אל לך להניח הנחות על מה שזרים גמורים שמעו או לא שמעו, יודעים או לא יודעים. אני אמנם עוסק ומסקר בעיקר מוזיקה חדשה – אבל אין זה אומר שאני בור גמור במוזיקה מהסיקסטיז או הסבנטיז, יהא זה מקרטני או וונדר.
ולגבי סוף התגובה שלך, אם אותו כן הצלחתי להבין, אז רק הבהרה למקרה שפספסת – לא דיברתי כלל וכלל על "מה שנשאר", זה עניין אחר לגמרי ולא זהה ל"חדשנות", שהייתה נושא התגובה שלי.