עידו שחם • 7 ביולי 2013
אין קצה
קוואמי שר שהוא "מאבד את הקצה לילדים במייספייס, בסולסיק, בבלוגים". אבל אין יותר קצה לאבד. גם הילדים בבלוגים לא יכולים להיות היום בעניינים. זה כמו לשבת על החוף ולנסות להעביר את כל החול דרך מסננת בזמן שהגלים ממשיכים להביא עוד. אם כל דקה מעלים ליוטיוב 100 שעות וידאו, כמה מוזיקה עולה לסאונדקלאוד באותו הזמן?
פעם היה קל. חברות התקליטים הגדולות הכתיבו את הטעם המוזיקלי דרך MTV, קומץ תחנות רדיו ומגזינים, וכמובן דרך המצעדים. אם עקבת אחריהם נשארת בלופ. ברור שלהקות מסכנות נפלו בין הסדקים בחזרה לדייג'ובס. אבל לפחות לנו, מכורי המוזיקה הכבדים, היו חיים פשוטים.
חשבנו לפני 10 שנים שתעשיית המוזיקה תקרוס. טעינו. השחקנים הגדולים נשארו ומצאו דרכים אחרות להרוויח. אממה, האינטרנט השטיח את המגרש. גם מדונה וגם מנומנה מוכרים מוזיקה באייטיוניס ומעלים קליפים ליוטיוב. גם אתם יכולים. יש אינסוף בלוגים ותחנות רדיו אינטרנטיות לכל ז'אנר. אפילו מוזיקה מזמנים נשכחים ומדינות רחוקות זמינה אונליין. המצעדים כבר לא רלוונטיים.
רגע, אני מתלונן על שפע של מוזיקה? על היכולת של להקת אינדי לתת אצבע משולשת למיסטר ביג, לעשות ולהפיץ מוזיקה בלי להתפשר!? ממש לא. מה שאני כן אומר זה שלא משנה כמה זמן ואנרגיה אשקיע, הסיכוי שאשמע דווקא על הלהקה ההיא קלוש.
יש את האירועים הגדולים. הפיקסיז הוציאו שיר חדש? טירוף סביב דאפט פאנק? קנייה ווסט מגלומן? שמעתי על זה. אבל משם והלאה הכל מקרי. אולי קראתי איזה כתבה בגלריה, שמעתי איזה שיר בקצה, בדקתי איזה המלצה בלאסט אף אם. אבל כמה מוזיקה פספסתי בזמן שביליתי 40 דקות בהאזנה לחדש של Queens of the Stone age? האם אשמע אותה אי פעם?
(צילום על ידי loop_oh)
אתה בעצם מצר על העובדה שאין יותר קובעי טעם ממש גדולים ושיותר קשה היום למצוא מישהו/י כזה לעקוב אחריו.
כתבת יפה… לדעתי, הדרך היחידה היא פשוט לא לחשוב על זה. על הדברים הטובים ממש אתה תשמע כי ידאגו לדבר עליהם.. מספיק לקרוא כמה בלוגים ולהצליב ביניהם בשביל להבין מה מצריך את התשומת לב שלך.. קניה, ג'יי זי, דאפט פאנק ודברים שבאים מהחברות הגדולות מוצאים את הדרך לפרסום המוני (ספין, פיצ'פורק וגם מדורי מוזיקה יותר מיינסטרימיים)…
הזמן והתשומת לב ללהקות ולשירים האיזוטריים הולך ופוחת ככל שהחיים האמיתיים שלנו מתבססים… ועל זה אני אומר, עדיפה האזנה אחת מרוכזת ואיכותית לחדש של QOTSA, מאשר שעות של חיפוש ונבירה בין כל הזבל על מנת למצוא משהו נסבל שלא תזכור עוד שבועיים.
פאק איט. במקום לחפש עוד, תשמע שוב את Queens of the stone age. כשזה טוב, זה טוב. ורק משתבח עם כל האזנה, מה שהופך את זה לטוב יותר מרוב הסטוצים החד פעמיים שיהיו עם שיר פה ושיר שם. אני לא מדבר על האלבום שלהם ספציפית, אלא על האשליה הזאת שאם תחפש עוד ועוד תהיה מסופק. גם אני חי הסרט הזה במעט הזמן שיש לי לשמוע מוזיקה, וכל פעם מופתע מחדש מכמה טוב זה לשמוע אלבום אחד שוב ושוב.
כמה פעמים ניהלנו את הדיון הזה? :)
מבחינת היכולת להגיע למוזיקה חדשה, אני לא מרגיש שנפגעתי מהשבירה של ההיררכיות. קל למצוא המלצות רלוונטיות, ואחרי סינונים מהירים אני מגיע ליותר מוזיקה טובה ממה שאוכל לשמוע אי פעם.
אבל מלבד בעיית העומס והתחושה שאני "מאבד את הקצה" (תחושה אופיינית לדור הנוכחי), יש עוד שתי בעיות של הדור הנוכחי:
הראשונה היא חוסר היכולת לייצר קאנון. עד שנות ה90 נוצרו קלאסיקות – זה לא היו בהכרח (סובייקטיבית) האלבומים הכי טובים. אבל נירוונה ורדיוהד למשל הבטיחו את מקומם ברשימת האלבומים הגדולים של כל הזמנים. במאה ה-21 אין אפשרות לגייס קונצנזוס שיכריז על קלאסיקות כאלו, ולכן המוזיקה מהעשורים האלו נשכחת הרבה יותר מהר ולא זוכה להערכה המגיעה לה.
בעיה שניה, שכתבתי עליה בעצמי, היא ההעלמות של אלמנט ההפתעה. MTV, גם בשנות ה-90 ה"מהוללות" היה עמוס במיינסטרים משמים ששלט ברוב שעות היממה. לשמוע משהו חדש וטוב ב-MTV הייתה תמיד הפתעה – וההפתעה הזו הגיעה ללא הכנה מוקדמת (בניגוד להאזנה היזומה של ימינו). אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את פרל ג'אם או את Lost Art Of Keeping A secret של הקווינס אוף דה סטון אייג' – שהפיל אותי לקרשים ככה סתם באמצע היום. למצוא בגד יפה בחנות מעצבים עמוסה כל טוב זה כיף – למצוא אחד כזה בעליית גג מאובקת, זה כבר מרגש ממש.