• אינטרו 93: עדן דרסו - בדרך להיות מלכת הראפ הראשונה בישראל

    כשדי ג'יי מש הוציא את אלבומו האחרון, "מחט על תקליט", לא ציפיתי שמכל השמות הגדולים שבאו להתארח על הביט מי שהכי תרשים אותי תהיה עדן דרסו האלמונית. הראפרית בת ה-19 נתנה בית לא ייאמן עם "יהיה מה שיהיה", והשאירה אותי עם פה פעור ורעב גדול לשמוע ממנה עוד. מאז היא הוציאה עוד כמה שירים, ולמרות שעדיין אפשר לספור אותם על יד אחת, דרסו מוקפת באנשים בעלי פרופיל גבוה בסצנה (מש ועידו מימון הפיקו לה שירים), מוציאה מיני-להיטים שיכולים להיתקע בראש למשך ימים, ונמצאת בדרך הנכונה לפרוץ. למרות שיש ראפריות מוכשרות כמו אקו וסימה נון, בראפ הישראלי עדיין אין דמות נשית מובילה, ועם פלואו, חריזה וסטייל כמו של עדן דרסו, היא לגמרי יכולה לסלול את הדרך ולהיות מלכת הראפ הראשונה בישראל.

    1. מי את?

    אני שלומית עדן דרסו, בת 20, חיילת, ראפרית, זמרת.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    אני מרחובות, שכונת קרית משה born and raised. תמיד הייתי שרה, מנסה לשמור את זה לעצמי אבל בסביבות היסודי התחלתי להשמיע ולשיר לאנשים והם התחילו להגיד לי שאני שרה טוב. וככה את כל הטקסטים שהייתי כותבת, אם זה סיפורים קצרים או סתם מיני יומן הייתי הופכת לבתים ופזמון, והיפ הופ תמיד היה בבית - אני מגיעה מבית של חמישה אחים ועוד אחות גדולה ואני הבת זקונים אז שאבתי את הטעם המוזיקלי שלי בעיקר בגלל מה שהם שמעו וככה התחלתי במהרה גם לכתוב ראפ.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    אני מתארת את המוזיקה שלי כמוזיקה וורסטילית, מעצימה ובעיקר כיפית. בגלל שאני מסרבת לעשות רק ראפ אני מוכרחת גם לשיר קצת ואם רוצים שאעשה פזמון אני מתעקשת על וורס, וקשה לי להישאר על סגנון אחד. אני אוהבת לקפץ כמה שיותר בין כל המשבצות ומעצימה כי אני מסרבת לכתוב דיס על נשים בשירים שלי. אני בעיקר מעצימה את עצמי הראפרית בז'אנר שהוא כולו/רובו גברים. אני דואגת להזכיר לעצמי שזה לא אומר כלום. אני אוהבת לכתוב על צבע העור שלי, על השיער שלי והגוף שלי כי אני יודעת טוב מאוד שכשאני הייתי קטנה יותר הייתי כל כך רוצה לשמוע מישהי אומרת את זה ואוהבת את הדברים האלה בעצמה כדי שאני אלמד לאהוב את המאפיינים האלה בי כמו שאני אוהבת עכשיו.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אין לי שם במה, אני לפעמים קוראת לעצמי עדן די ואני משתמשת בו בעיקר כשאני נהנית על הביט, כשאני עושה טראפ וכשאני מרימה לעצמי. אני חושבת שאני עושה את זה כי כשאני עדן דרסו אני באה עם יותר מטען במילים, כי זה בלי ניקוד. שאני משאירה את זה בתור עדן דרסו אני מכריחה את כולם לבטא את השם משפחה שלי נכון ולהקשיב לי יותר בבירור, אבל כשאני רוצה רק לעשות כיף ולהנות על הביט אז זה עדן די כי זה וייב של "בואו נהנה עזבו את איך שאתם מבטאים את השם משפחה שלי לא נכון".

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    השאלה הזאת תמיד מסבכת אותי כי דברים קורים כל כך מהר. עד לא מזמן השאיפה היחידה שלי הייתה לעמוד באולפן ואז השאיפה היתה שיכינו ביט במיוחד בשבילי, וכשהשגתי את זה שאפתי לעשות קובץ שירים משלי, וכשזה יקרה אני אשאף להופעת יחיד ואז זה יהיה הופעת יחיד שלי בכל הארץ. בקיצור אני לא שואפת רחוק אני רוצה את זה צעד צעד כרגע השאיפה שלי זה הופעת יחיד.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    אני כותבת סיפורים קצרים, ממש ממציאה דמויות ועלילות. רוב הסיפורים הדמויות מבוססות על האנשים הסובבים אותי, אה ואני יודעת כמה אקורדים בגיטרה.

    7. ממה את מושפעת?

    אני מושפעת מאוד מלורן היל, אני מאוד רוצה להיות ה-"אל בוגי" של ההיפ הופ הישראלי (רק שאני רוצה קצת יותר אלבומים) מבחינת כבוד ושתמיד ראו אותה ואת היכולות שלה כשווה לגברים כי הסקילס שלה כל כך מרשימים. אני מושפעת ממנה כי היא הראתה לי שלא צריך או לשיר או לירוק, אלא שאפשר גם וגם. אני מושפעת מהשכונה שלי מהאנשים שחיים בה והמוזיקה ששומעים בה, חשוב לי לעשות אותם גאים.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    הייתי לוקחת אלבום שבכל האזנה מפתיע אותי מחדש ואני מצליחה לקלוט מידע חדש שלא הצלחתי בהאזנה הקודמת, והאלבום הזה הוא "To Pimp A Butterfly" של קנדריק. אני אף פעם לא מקשיבה לו מספיק אבל כשאני מקשיבה זה מעיף אותי ובאי בודד יהיה לי הרבה זמן להקשיב לזה ולדברים שפספסתי ופאנצ'ים שהחמצתי, ויש שם אלמנט ג'אזי שיכול לגרום לי להרגיש כאילו הבאתי שני אלבומים באריזה אחת.

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אין כזה, כל אלבום גם אם אני לא אוהבת כנראה נגע במאזין אחר גם אם זה שיר אחד, פזמון או שורה, וגם כל אלבום זה מסע של אמן. אף פעם לא שנאתי אלבום לא משנה כמה הוא מאכזב.

    10. איזה אומן היית רוצה לחמם ולמה?

    יש המון אבל הכי הייתי רוצה לחמם את ליל וויין. עד כמה שהסגנונות שלנו שונים, הוא הבן אדם שבגללו התחלתי לעשות את זה וזאת תהיה סגירת מעגל מטורפת בשביל עדן הקטנה ששמעה היפ הופ תמיד ושמעה את טופאק מתנגן בבית, אבל רק כשהיא שמעה את האחים שלה שומעים את ליל וואין נדלקה בה האש והצורך לעשות את זה בעצמה. וגם אף פעם לא הייתי בהופעה שלו אז יהיה נחמד להכנס בחינם ולהסתכל עליו מאחורי הקלעים.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לכו שמעו קצת היפ הופ ישראלי, בעיקר עכשווי, משהו טוב קורה כאן. אני גם התחלתי לשמוע ישראלי רק בשנתיים האחרונות ועכשיו זה רוב הפלייליסט שלי. אף פעם לא מאוחר מידי!

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 238: גל חום

    שעה של אינדי אקלקטי עם ילדת הפלא Snail Mail, הרוקנרול העקום של Lithics ושיר חדש של Wild Nothing.

    1. Snail Mail - Heat Wave
    2. Boys - Love Isn't On My Mind
    3. Hila Ruach - Elvis
    4. The KVB - Above Us
    5. Lithics - Specs
    6. Deeper - Transmogrified
    7. Yonatan Gat - Cockfight
    8. The White Screen - Mavet Latechno
    9. Gui Boratto - Forgive Me
    10. Fret - List is Full
    11. Head Technician - First Pour
    12. Pelephon Anak - Big Watcher
    13. Express Rising - Area Man
    14. Wild Nothing - Letting Go

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 237: פעמונים ועיגולים

    שעה של מוזיקה אקלקטית החל משיתוף פעולה של איגי פופ ו-Underworld, דרך סאגת פולק של Mark Kozelek ועד לסליז החדש של המסך הלבן.

    1. Underworld & Iggy Pop - Bells & Circles
    2. Aïsha Devi - Inner State of Alchemy
    3. Tv Out - Further
    4. Von Grall - Cycles
    5. Daniel Avery - Citizen // Nowhere
    6. Dedekind Cut - De-Civilization
    7. Mark Kozelek - This Is My Town
    8. Sound of Ceres - Side A
    9. Say Sue Me - Let It Begin
    10. המסך הלבן - דם כחול
    11. Iceage - Showtime

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • קריסטין הרש בראיון: "אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב"

    קריסטין הרש לא הלכה במסלול הסטנדרטי. היא הקימה את Throwing Muses כבר בתיכון עם חברתה הטובה/אחותה החורגת טניה דונלי (Breeders, Belly); הם היו הלהקה האמריקאית הראשונה שהוחתמה בלייבל הבריטי 4AD - כן, לפני הפיקסיז; היא עברה תאונת אופניים בגיל 16 שגרמה לאישיות נוספת לצוץ בתודעה שלה ולהכתיב לה שירים; היא כתבה ספר ילדים, אוטוביוגרפיה וגם ביוגרפיה על המוזיקאי ויק צ'סנאט; היא הקימה פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה ברשת; ויש לה כמובן גם קריירת סולו מצליחה ויותר פולקית לעומת להקת האם. ביום חמישי 14.6 היא תופיע בזאפה, אז לקחתי את ההזדמנות כדי לבדוק איתה למה היא אוהבת את טוויטר, האם היא מתגעגעת לתעשיית המוזיקה של פעם ואיך הסתדר לה לעשות דואט עם מייקל סטייפ מ-REM.

    היי קריסטין! קודם כל, איפה את כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני הולכת על קצות האצבעות בחדר מלון, מנסה להכין קפה מבלי להעיר את בני ואת הכלבלב שלו.

    יש לך חשבון טוויטר מאוד פעיל. למה בחרת במדיום הזה לעומת אחרים? קרה לך משהו יוצא מן הכלל בטוויטר?

    כשהיינו בבית הספר, חברי הלהקה ואני הפכנו העברת פתקים לאומנות ואז גם בפגישות בחברת התקליטים. טוויטר מזכיר לי את זה: ליצור חיבורים במעט מילים ותמונות, בתקווה להבהיר את העולם על ידי פיצוץ אנשים מצחוק.

    תעשיית המוזיקה השתנתה הרבה לאורך הקריירה שלך. יש משהו שאת מתגעגעת אליו מהעבר? ומה את אוהבת לגבי המצב הנוכחי?

    בתור מישהי ביישנית, נהניתי לתת למישהו אחר להתעסק במכירות, אבל בתור מוזיקאית, אני מעדיפה להגיע למאזינים מאשר ל-"מעריצים". צורת הפעולה הישנה היתה מאוד פוגענית; מכרו אופנות מאשר תוכן.

    האם הצלחת להתפרנס ממוזיקה מאז שהקריירה שלך יצאה לדרך עם Throwing Muses או שהיית צריכה לקחת דיי ג'ובס לאורך השנים?

    הדיי ג'וב היחיד שהיה לי חוץ מלכתוב ספרים היה בחנות טבע כשהייתי בתיכון. אבל השיער הכחול שלי ביאס אותם בזמנו.

    הקמת את Cash Music, ארגון ללא מטרות רווח שמספק פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה. איך נהיית מעורבת בזה? מה קורה עם זה כרגע?

    CASH (ראשי תיבות של The Coalition of Artists and Stakeholders) הגיע מתוך הכרח. הרעיון היה לעקוף את תעשיית המוזיקה המסורתית ולשים אומנות ומסחר על אותו השולחן, למצוא את הקהל שלנו מאשר לעבוד עליו. כרגע, בתור אומנית סולו, אני נתמכת על ידי מאזינים וכך גם בשאר הפרויקטים שלי (50FootWave, Throwing Musus).

    הזכרת בסשן של KEXP שהאישיות האחרת שלך כתבה את כל השירים שלך. האם ניסית להבין אותם כדי ללמוד על האישיות הזו? האם את כותבת גם שירים שלא מגיעים ממנה?

    לא כתבתי אף שיר מאז שנרפאתי. עכשיו אני אחת עם המוזיקה.

    הדואט המפורסם שלך עם מייקל סטייפ - איך זה קרה? האם דיברתם אי פעם לשתף פעולה שוב?

    מייקל דיבר בטלפון בזמן שהיו לי קשיים למקם מיקרופון לצ'לו. הגוון של הקול שלו כל כך התאים לשיר, שהפרעתי לשיחה וביקשתי ממנו לשיר קולות רקע.

    את עומדת להופיע בתל אביב. האם היית פה כבר? אם כן, מתי ואיך זה היה? אם לא, מה שמעת על המקום?

    למעשה אני עושה את אותו הדבר במוסך שלי, בתאטרון, במועדון רוק או לפני רבע מיליון איש בפסטיבל, מאיזושהי סיבה. הרבה פעמים אני לא יודעת איפה אני נמצאת בגלל שהעבודה שלי היא רק להתפקס. אבל ככל הנראה יש לי יום חופש לטייל.

    מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? יש חומר חדש בדרך?

    יש לי אלבום סולו חדש שיצא באוקטובר שבדיוק סיימתי לפני שבוע. Throwing Muses נמצאים במחצית הדרך של סשן בחוף המערבי ואני כותבת עוד ספר. אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב. עד כה, אף אחד לא ביקש ממני לעצור.

    יש עוד משהו שתרצי להוסיף?

    לא, זה היה מעולה. תודה רבה!

    תגובות »

  • הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי

    צילום: נמרוד ספיר

    כמו רבים ממספרי הסיפורים של האינדי הישראלי, השירים ב-"מוזיקה לפרסומות" מתקיימים בתוך העולם הלא זוהר בעליל על קו התפר בין רווקות תל אביבית מדכדכת לזוגיות תל אביבית תפרנית. זאת לא תלונה - אני מעדיף את המוזיקה שלי מקורקעת למציאות של סביבתו הקרובה של הכותב מכזאת שמנסה לכוון אל הנשגב או המדומיין. ובמקרה של הילה רוח מדובר במספרת סיפורים מיומנת - הסיטואציות שהיא מתארת בהירות ולא כופות פרשנות או מסר על המאזין, והיחסים בין המינים לא מתוארים כזירת קרב אלא יותר כמו משחק מתסכל שבו פעוט קשה תפיסה מנסה שוב ושוב לדחוף את הצורה המרובעת לתוך החור העגול. הגברים הם יותר דושים ריקניים מנבלים של ממש, והנשים מלאות עליבות ולא בהכרח קורבנות תמימות. הריפים חדים ויעילים, וההפקה, למרבה השמחה, לא מתאמצת ללטש ולטשטש אותם כדרכן של הפקות אינדי מודרניות מצוחצחות. בהחלט שיפור מבחינתי לעומת אלבומה הקודם שהיה קצת פחות ממוקד מבחינה נושאית ופחות נושך מבחינה מוזיקלית.

    ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.

    בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.

    רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר

    תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!

    אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.

    אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.

    רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר

    תגובות »