השנה יצא האוסף "RIOT!" עם מוזיקה אקטיביסטית בכל מיני סגנונות ואג'נדות. אחד מהקטעים שבלטו לי במיוחד הוא "פמפרס" של שלישיית כוס, להקה שכתבה המנון פאנק-רוק פשוט וחריף נגד אתוס הפרו ורבו המוגזם של החברה שלנו - או במילותיהן: "אל תשימו לי פרסומת לפמפרס / הרחם שלי הוא לא מפעל / אני לא רוצה ילדים בכלל". הסתקרנתי לשמוע מה עוד יש להן להגיד והבנתי מאוחר מדי ששלחתי את השאלון בלשון זכר, אבל הן כבר החזירו לי.
1. מי חברי הלהקה?
חברות הלהקה מאן, חברות: מיה ולנטיין, אלנה (כמו מדונה), עמית רהב.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
יאללה נענה בראפ: יו יו, אנחנו כוס ואנחנו מהארץ, מכל הארץ לא רק מחלק (כאן נגמר הראפ). נפגשנו ברחוב, מיה ואלנה הלכו מכות כי מיה בטעות ירקה עליה ועמית השכינה שלום - זה היה התפקיד שלה מאז כיתה ה' בבצפר היסודי. אפילו יש לה תעודת מגשרת שאותה היא עד היום מחזיקה מעל המיטה. אחר כך התאהבנו והתחלנו לעשות ביחד את ההוצאה לאור "דרור לנפש". ואז הבנו ששתי קומות מתחתינו יש חדר חזרות והתחלנו להרים איזה גג לערב רוק נשי ב-"ג'אם בעכו" שזה ההום בייס שלנו ומקום הורס. אז עשינו איזה קאבר לפי ג'י הארווי וגילינו שזה בעצם כיף לנו לאללה וזאת חוויה שלא הייתה לנו כשהיינו בגיל המתאים כי היינו כזה נשים ולא גברים שעפים על עצמם. אז המשכנו לעשות את זה עד שיצאו לנו חומרים מקוריים מהלב.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
אנחנו מתארות את המוזיקה שלנו כפיס אוף שיט. אבל שואפות לכיוון הפאנק רוק. יש מצב שזה אפילו מסתדר.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
רצינו קקי בוקר אבל היה כבר תפוס. חשבנו שכוס, זה שם שצריך לנכס (ריקליימינג בשפת המאדרלנד) ואם נהיה כנות אנחנו פשוט אומרות את זה די הרבה בהקשרים רחבים ומגוונים. זה עובד לנו טוב עם ההערצה העיוורת לפוסי ריוט ולדה סליטס.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
להיות סופר סטאר, ההשראה שלנו היא בריטני ספירס ותו לא. אם לא, אז נסתפק בכובעי גרב צבעוניים על הפנים והוקעה ממסדית רחבה. רק חשוב לנו שזה יהיה בצבעים של צבי הנינג'ה.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
התחביבים שלנו הם לנגן על גיטרה וללכת לנוער העובד. וכוס, אנחנו חובבות כוס, ואיברי מין באופן כללי. מין זה סבבה.
7. ממה אתם מושפעים?
מרטין בובר, ברל כצנלסון ותנועת העבודה ההיסטורית. כמו כן, אקטואליה ומוזיקה נשית פמיניסטית קורעת תחת מהעולם הגדול כמו ברטמוביל ושיט לייק דאת.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
רק דיוויד בוואי. אבל זה לא חוכמה זה מאדים. בעיקרון מיה הייתה לוקחת משהו של נו דאוט. עמית את סטורי פרום דה סיטי ככל הנראה כי יש לה פטיש לפי ג'י הארווי. אלנה הייתה לוקחת מיקסטייפ של גראנג' יחד עם דיסקמן. שזה קצת רמאות ביחס לשאלה.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
תראה, דיאלקטיקה לא עובדת ככה. כל אלבום גרוע הוביל לגל נגד של מוזיקה טובה, או בינונית. ובכלל, למה לנו למחוק דברים מההיסטוריה האנושית? היא די חרא אבל היא יפה כמו שהיא.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
את מובי, הוא נשמע תמיד כאילו קר לו.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
שהפאנק הנשי בארץ חי, ובועטת חזק. אנחנו די מוגנבות להיות חלק מזה ומודות לכל הנשים האדירות שעוזרות לנו לדחוף את עצמנו בפנים של הפטריארכיה. לקחת גיטרה או מקלות תופים ליד כשאת אישה זה אף פעם לא אובייסט (obvious -ע"ש) אבל זה משמעותי וחשוב מסרים של נשים לעולם. חוצמזה, זה רק כיף אז כל מי שמנגנת רק לעצמה בחדר - מאחלות לכן ולעולם שתתקבצו יחד ותעשו מוזיקה גרועה ומעולה ככל שתהיה ולו רק שתהיה יצירה שלכן מהלב.
הופעות קרובות 16-18.11, פסטיבל אישה אישה אישה, מצפה רמון 26.11, פסטיריוט - ערב התרמה למרכז נפגעות תקיפה מינית
באינדינגב 2015 הרגשתי שאני הולך לאיבוד בין עשרות ההופעות, מתלבט אם ללכת ימינה לבמת הפיל או שמאלה לבמת הקוף, ונראה שהפעם הויתורים יהיו קשים עוד יותר. יש כבר יותר מדי התנגשויות צפויות: רגל סברס מול פדרו גראס, אסתר רדא מול חומר אפל, ספי ציזלינג וקותימאן מול לילי פרנקו עם זואי פולנסקי - וזה רק קצה הקרחון ורק ביני לבין עצמי, בלי להתחשב ברצונות הפמליה. מי אמר שאינדינגב זה עניין קל? בכל זאת, הצלחתי לרכז שש הופעות שהן מאסט של מאסט, אלה שאין סיכוי שאפספס, גם אם אסבול ממנת יתר של ויטמין D, או כל חומר אחר.
TATRAN - במת הקוף, חמישי 0:45
יכול להיות שרק עכשיו סיימתם להתמקם, או שהספקתם לתפוס הופעה או שתיים, רק התחלתם להתחמם לקראת הלילה הצונן של המדבר והנה הם עולים. זה באמת לא משנה כמה פעמים כבר ראיתם אותם, כל הופעה של טאטרן היא אירוע חד פעמי בזמן, מפגש של שלושה נפשות שמוכנות לבחון את הגבולות אחד של השני וגבולות האפשרי מבחינה מוזיקלית, כל פעם מחדש. האלבום השלישי "No Sides" אולי היה חלש יחסית לרף הגבוה שהם הציבו לעצמם, אבל יש שירים חדשים שלא נכנסו אליו ונוגנו רק בהופעות ומרמזים על אלבום אולפן נוסף בקרוב. טאטרן משאירים את הקהל בדריכות מתמדת, ובשאלה איזה עוד שפנים אוונגרדיים הם יכולים לשלוף כמו מרי פופינס מתיק הטריקים חסר התחתית שלהם.
אור אדרי - במת הפיל, יום שישי 16:30
הלו"ז הצפוף והמתנגש של אינדינגב מחייב משמעת שימור אנרגיה. אם תרוצו מהתכתשות בפוגו אצל The Great Machine לתעופות החלליות של Ouzo Bazooka או Tatran לחפירות של Tiny Fingers לגרוב של ספי ציזלינג וקותימן, יש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם שוכבים מחוסרי הכרה בין שירותים כימיים לרמקול פועם בצהרי יום שישי. לכן, גם הופעות הפוגה חשובות בתמהיל. למזלנו, שעת בין ערביים במדבר היא התפאורה המושלמת לתת מנוחה לרגליים ולהתמוסס לתוך הפופ המהורהר והחולמני של אור אדרי. אלבום הבכורה שלה "כידוד" כמעט עבר לי מעל הראש. למזלי עידו שחם הביא איתו כאחד מאלבומי השנה שלו, וככה מאולפן רדיו בהרצליה התחלתי ללכת בעקבות שביל הבס של אדרי, כשסביבו מרחף ערפל סמיך, לעתים לבן ואופטימי לעתים בגוונים אפורים של עצבות, תרכובת של סינתים וקול מלטף. עם כל הרצון לשחרר תכנונים ולתת לדברים לזרום, שישי ב-16:30 היא השעה לתפוס כוס בירה, למצוא מקום ישיבה קרוב לבמת הפיל, לתת למציאות להתפורר סופית מחוץ לשערים ולהימזג לתוך ענני חלום.
Lucille Crew - במת הקוף, יום שישי 21:45
אם לא תתייצבו בבמת הקוף ביום שישי בשעה 21:15, הקולות שישאגו "Big City" בטח יימשכו אתכם קרוב לבמה. הקהל ההולך וגדל שעוקב אחרי לוסיל קרו בחמש השנים האחרונות מזמר ומדקלם את את המילים בעל פה יחד עם גל דה פז וג'ואל קובינגטון, זז לפי הביטים, ומאבד את עצמו לסחרחורת של פאנק, היפ הופ, סול, ובאי פי האחרון "Respect The Dawn" גם להשפעות בלקניות. דה פז היא תופעה שחייבים לחוות בהופעה, עם כריזמה בימתית נדירה וכישרון להקפצת גופים לעבר הסככות הצבעוניות של האינדינגב כאילו היו ירקות בווק.
Dunes - במת החיפושית, יום שבת 12:30
עם אלבום הבכורה "Psychedelic Hummus" שכאילו נהגה על ידי מפיקי האינדינגב, הדיונות מגיעות לעמקי המדבר, קרוב מאוד למקום משכנו של הגורו קותימאן מצאלים. ההרכב התגבש ממש לאחרונה, כחצי שנה לאחר יציאת האלבום, ומתחיל לחרוש את התלמים היבשים של הארץ ביסודיות, משאיר אחריו שובל של אבקת פסיכדליה ורסיסי מתכת של גאראז' עוקצני. יהיה מעניין לשמוע את הקול האימתני של עדי שיפר נישא ברוח, מעבר לאוהלים ודוכני האוכל, עד לבמות הגדולות של הפיל והקוף.
כהן @ מושון מארחים את מיכאל סוויסה - במת הקוף, יום שבת 15:00
אני אובססיבי לביטים של מיכאל כהן מאז יציאת אלבומו האחרון עם מושון "ימים ארוכים" וגם לאלטר-אגו שלו מנטוס (ערוץ הכיבוד). נשים שנייה בצד את ההצלחה של Cohenbeats, את ההפקות ושיתופי הפעולה עם שמות כמו נצ'י נצ', פלד וקרן דוניץ, ונתמקד רק ב-"ימים ארוכים". "חי בדיליי" היא אחת הרצועות החזקות ביותר באלבום עם מילים שמאירות בתאורה לא מחמיאה את חיי הלילה התל אביביים עם ביט שבור שמשנה את פניו כל כמה שניות ומכניס אותנו לדיסאורינטציה נעימה ביותר, במצב היכון תמידי לשינוי כיוון והוק שנדבק ללשון ולא עוזב. בהופעת צהריי יום שבת, כששני לילות תזזיתיים כבר מאחורינו, כהן את מושון הם אולי הדרך היחידה להרים חזרה את האנרגיות לטורים גבוהים לפני ההופעה המסכמת.
Yemen Blues - במת הקוף, יום שבת 17:00
הפספוס הגדול ביותר שלי בשנים האחרונות הוא ימן בלוז של רביד כחלני. הם מסתובבים לרוב ברחבי העולם ומעט מאוד באזורינו, מפיצים את שפת האהבה הבינלאומית דרך מילים בתימנית ועברית. את אנרגיות התשוקה הפועמת של כחלני יצא לי לראות עד היום רק ביוטיוב, ובקרוב אראה אותו על במת הקוף של האינדינגב, למופע שיחתום את הפסטיבל. המילה בלוז בשם נוטה לבלבל. אין בלוז תימני, לא היה ואולי גם לא יהיה - מה שאנחנו מקבלים זה קלחת של השפעות שבטיות מרחבי העולם, שפע של כלי הקשה וכלי מיתר בלתי מוכרים מפינות נידחות של מרחבי אפריקה וחצי האי ערב. עם מופע מסכם כזה, כדאי מאוד להקפיד על משמעת האנרגיות כדי להישאר על הרגליים עד השנייה האחרונה של הפסטיבל - ושלא תעזו לחשוב לצאת לפני הפקקים.
מישהו שאל פעם בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי" איזה להקות שוגייז יש בארץ. זה גרם לי לגרד את הראש. התשובה המידית היא כמובן ועדת חריגים, ואז אפור גשום ו-St. God וגם Dia Malo, כשאני לא בטוח שהשניים האחרונים פעילים יותר. אבל בהשוואה למקומות אחרים בעולם כמו שבדיה, איטליה ויפן, איפה שיש סצנות שוגייז ענפות, בארץ הז'אנר הקריר והאינטרוספקטיבי פחות תפס בחום הים תיכוני. זה כנראה למה הרכב השוגייז החיפאי Double Jackal לא מסתכל מסביב אלא פנימה לתוך הנפש ולמעלה לעבר הכוכבים באלבום הבכורה "Where We Were / Where We Are". אני עוקב אחריהם כבר זמן מה ואפילו הופעתי איתם יחד עם הלהקה שלי לשעבר, כך שדי ציפיתי לאלבום הזה, בטח אחרי הסינגלים המרעננים "Decay" ו-"Bliss", ואני שמח לומר שהוא ממלא את כל הציפיות. כראוי לז'אנר, השירים מובלים על ידי הגיטרות של יאיר טרגנו. באינטרו שעשינו פה בבלוג טרגנו סיפר שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ובאלבום הוא מממש את הפנטזיה שלו בלי שוויצים ובלי לדרוס את שאר חברי ההרכב, אלא עם מקסימום צבע ורגש - מהצלילים האמביינטים שפותחים את האלבום ב-"Where We Were" ועד לטיסה במהירות האור ב-"Insomnia". השירה בקולות הגבוהים של נמרוד דביר מהורהרת בהתאם עם שורות כמו "As the night falls it seems I am lost / Failing to catch insights off the rusty assembly line" והרית'ם סקשן של מיכל לשנסקי ומתן לוי מצטרפים לדינמיקה בטבעיות - נדיר אגב שלהקה ישראלית יודעת ליצור וייב להקתי כזה, שבו שמים את האגו בצד ומתאחדים להיות כלי מוזיקלי אחד. אפילו ברמה הבינלאומית יש לדאבל ג'אקל מה להציע. הקולגות מהגולה נתקעו בזמן האחרון על קלישאות הז'אנר שנשמעות כמו חיקוי של My Bloody Valentine או Jesus & Mary Chain. דאבל ג'אקל אולי מתכתבים קצת עם הצליל הנוצץ של ועדת חריגים והוירטואוזיות של Ride, אבל הם לא מנסים לשחזר אותם כמו איזה חיקוי סיני זול אלא מקשטים את הנעליים לבהייה בכל מיני ציורים קסומים משלהם שמחברים אותי לתחושה של ה-Smashing Pumpkins המוקדמים. יש באלבום רק תשעה קטעים והייתי רוצה לשמוע עוד ולראות לאן זה יתפתח, אבל כבר עכשיו דאבל ג'אקל שחררו את אחד מהאלבומים החזקים של השנה העברית החדשה והם ראויים להכנס הישר לפנתאון השוגייז הישראלי.
עידו שחם • 18 באוקטובר 2017
