• אינדי סיטי 2017: ממשיך להשתבח עם הזמן

    הינום. צילום: איתי פלד

    בחמישי בערב התקיים פסטיבל אינדי סיטי בירושלים. הגעתי עם שני חבריי, והופתעתי לגלות שכבר בשעה שמונה וחצי בערב, שעה די מוקדמת ליציאה, האזור שבו התקיימו ההופעות היה עמוס באנשים צעירים ומבוגרים כאחד שבאו לרקוד, לצפות ולהאזין להופעות. זו כבר השנה השביעית שמתקיים הפסטיבל בעיר, והוא ממשיך להשתבח עם הזמן.

    ארבע במות מרכזיות הוצבו במרכז העיר: שתיים ברחוב החבצלת, אחת בהלני המלכה ואחת בכיכר אלישר. בסך הכל התקיימו הופעות של כ-15 מוזיקאים, ממגוון סגנונות: מהאלקטרוניקה של אורי, לרוקנרול של דף צ'ונקי, להיפהופ של פלא-אוזן, לוויב המזרחי של לירון עמרם ועד לטראפ-פופ של עדי אולמנסקי. בשנים הקודמות התארחו בפסטיבל אסתר רדא, ג'יין בורדו וריף כהן, ונראה שהשנה, על אף שמות פחות גדולים ומפוצצי קהל הפסטיבל פעל במתכונת מצומצמת מעט. אך זה לא פגם בהנאה של הקהל ובמיוחד של האמנים.

    ההופעה של לירון עמרם, ששר בתימנית ובעברית, היתה משמחת ומקפיצה, על אף בעיות סאונד. עמרם הגיע לשיא באירוח הזמרת צליל דנין, והם יצרו את אחד הרגעים היפים בפסטיבל בביצוע משותף ל-"יום אזכרה" המבוסס על מילותיו של הרב שלום שבזי, בזכות השילוב בין הסלסולים של עמרם לקולה הרך של דנין. לאחר הביצוע, שניהם התבקשו לרדת מהבמה כדי להכין אותה להרכב הבא, אך דנין התעלמה מהבקשה ובהפגנת ביטחון ביצעה שיר נוסף שלה: "לא עובר לי". המלודיה של השיר פשוטה אך כובשת, במיוחד בזכות נוכחותה הבימתית העוצמתית של דנין, שהוכיחה בהופעה הזו כי מדובר באחת היוצרות המסקרנות שפועלות בפופ העכשווי.

    לירון עמרם

    מעמרם המשכתי לכיכר אלישר, שם התקיימה ההופעה של ההרכב מונולינגווה (חד לשוני) שכולל שני ראפרים ששרים בערבית ואת הדיג'יי רם "רמזי" שפינוזה. השלושה גם הקימו ליין מסיבות באותו שם, הפועל כולו על טהרת השפה הערבית, ומופיעים בכל חודש בבר המזקקה. אין ספק שזו היתה ההופעה הטובה ביותר של הערב. הם שילבו ראפ ערבי עם ביטים אתניים ויצרו חפלה מרימה עם תחושת גאווה שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. בקהל נכחו המון דתיים חובשי כיפה שהתמסרו לשפה הערבית ולא הפסיקו לרקוד. ראוי לציין גם את הפסיכדליה המסקרנת של Hynom, (שלצערי התנגשה עם ההופעה של עדי אולמנסקי,אותה חבריי רצו מאוד לראות) ומהאזנה לקטע אחד, ברור לי שחובה לתפוס אותם שוב, בהופעה נפרדת.

    הגיע הזמן לקצת רוקנרול. בבמה המרכזית בהלני המלכה הופיעו ויגן פרינדלי, הסופרגרופ החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז. ויגן פרינדלי הוציאו לטעמי את אחד האלבומים הטובים השנה, משום שסופרגרופ חדש המפציע בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת זה מסקרן אף יותר. השירים באלבום הבכורה של ההרכב עוסקים בחופש, טבע ומרחבים והם מושרים על רקע לחני גראנג'-רוק. יצא להם אלבום מוצלח, ושמחתי להיווכח שהביצועים בלייב לא נפלו באיכותם מן הגרסה המוקלטת, והצליחו לסחוף את הקהל, גם בקטעים האיטיים יותר.

    ויגן פרינדלי. צילום: איתי פלד

    מגיעים להופעה האחרונה וכנראה הגדולה בפסטיבל: עדי אולמנסקי. אולמנסקי הוסיפה לאחרונה להיפ הופ האלקטרוני שלה אלמנטים של טראפ ושיתופי פעולה עם ראפרים מקומיים, ושמה נהיה מוכר מאוד בקרב הקהל הרחב. יחד עם הדיג'יי אורי בשור, היא ביצעה קטעים חדשים כמו "Pink Pillz" ו-"Snow", לצד קטעים ישנים יותר כמו "Work It", איתו חתמה את המופע. אולמנסקי שיתפה את הקהל והודתה לו בלי הפסקה. היא הסבירה ש-"Work It" נכתב לאחר שמבקר מוזיקה זלזל בה, וכמה היא אוהבת לחזור ולהופיע בירושלים, העיר בה גדלה. התקשורת עם הקהל והכנות שבדבריה הוכיחו פעם נוספת שמדובר באומנית אמיתית ומקסימה, שיודעת להחזיק במה ולכבוש את הקהל. גם לאחר ההופעה, אולמנסקי ענתה לנו על שאלות והצטלמה בשמחה עם כל מי שרצה - והיו הרבה כאלה.

    כשבוחנים את הליינאפ המגוון של הפסטיבל, מעניין לראות שאכן רוב האמנים שהופיעו בו הם ירושלמים-סביב ירושלים במקור (אולמנסקי, אורי, פלא אוזן, חד לשוני, הינום), ואין ספק שניתן להרגיש את החיבור והאהבה שלהם לעיר ולקהל המקומי. אינדי סיטי השביעי הגיע לסיומו בהצלחה, ומדובר כתמיד בפסטיבל מבורך, שנראה כיכול להתקיים בהצלחה רק בעיר כה מורכבת וייחודית כמו ירושלים.

    עדי אולמנסקי. צילום: איתי פלד

    תגובות »

  • בחזרה לדיסקמן: 20 שנה ל-"Around the Fur" של Deftones

    השנה היא 1997. אני בכיתה יב', אאוטסיידר בן 17 מהרצליה הצעירה. אין יותר מוזיקה טובה באמצע היום ב-MTV, אז אני מתכנת את הוידאו להקליט בשעת לילה מאוחרת את התוכנית "Superock" בהנחיית המגה-בייב הגרמנייה Julia Valet. קליפ אחד בתוכנית תופס לי פתאום את כל ההוויה בין מרילין מנסון לקורן. רואים בו להקה שמנגנת על פלטפורמות צפות באוקיינוס בזמן שכרישים שורצים במים. ריף כבד וקליט שאפילו אוהדי כדורגל יכולים לשיר דוחף את השיר קדימה והתופים מתגלגלים בלי הפסקה עם חתיכת סנייר מתוח. בס סליזי מתפתל לידם ומדי פעם מפציע שטיח אלקטרוני של צלילים משונים. מעל הכל הסולן שר בקול שמתחלף בין מתיקות מרוחה לקוצניות אגרסיבית עם פזמון שכאילו נכתב בשבילי " I think god is moving it's tongue / There's no crowd in the street / And no sun in my own summer". אני דואג לתפוס את קופסת הקרדיט בסוף הקליפ ורושם לעצמי בראש: Deftones עם "My Own Summer (Shove It)" מתוך האלבום "Around The Fur". חרשתי את האינטרנט והצלחתי למצוא כמה MP3-ים מהאלבום באתרי warez בין הורדות לא חוקיות של משחקים ופורנו, וכל כך אהבתי את מה ששמעתי שנסעתי לתל אביב לקנות את הדיסק בחנות סופר זאוס. מאז הוא הסתובב לי בדיסקמן במשך שנים.

    הלהקה שנתפסתי עליה היא חמישייה שהוקמה ב-1988 בסקרמנטו, בירת קליפורניה. אלבום הבכורה של דפטונס "Adrenaline" יצא רק ב-1995 והציב אותם בתור להקת נו-מטאל עם מוזיקה שהושפעה מרייג' אגיינסט דה מאשין, פנתרה וגנגסטה ראפ מהחוף המערבי - כביכול התמהיל הסטנדרטי להרכבי מטאל-אלטרנטיבי של אותה התקופה. אבל ב-1997 דפטונס עשו קפיצת חלל עם "Around The Fur", אלבומם השני שאמור כביכול להיות אלבום המשבר ובעצם השאיר את כל הקולגות מאחור והעיף עליהן אבק כוכבים. מי שעזר להם לבנות את המנוע הוא מפיק העל טרי דייט שעבד עם פנתרה, אם כי דפטונס ביקשו ממנו לא להישמע כמו פנתרה. פרדוקסלי? אולי, אם כי זה הפרדוקס שחולל פה את הקסם.

    האייטיז חזרו לאופנה בתחילת שנות האלפיים, אך בניינטיז הם היו לגמרי פסה. ובכל זאת חברי הלהקה הודו בגלוי שהם ממש אוהבים את הקיור, דפש מוד ואפילו דוראן דוראן - למעשה הם השתתפו באלבומי טריביוט לשניים האחרונים. שומעים את זה במיוחד בקולו של סולן דפטונס צ'ינו מורנו שיכול להיות מלודי כמו סולן דוראן דוראן סימון לה בון או מלנכולי כמו סולן הקיור רוברט סמית', כמו שהוא יכול להכנס להתקף חרדה של צרחות כמו פיל אנסלמו מפנתרה - וכל זאת בשיר אחד. גם הרבה לפני שהשוגייז חזר לאופנה, הגיטריסט סטיבן קרפנטר לא רק ידע לכתוב ריפים רוצחים בסגנון דיימבאג דרל מפנתרה, אלא גם לבהות בנעליים כמו קווין שילדס ממיי בלאדי וולנטיין. היום בעידן של פוסט-מטאל ובלאקגייז זה נשמע מובן מאליו, אבל ב-1997 כשציפו מהמטאל שלך להיות קשוח ואגרסיבי וכל סטייה אמנותית שמאלה גרמה לך להראות כמו לפלף, זה מראה על וואחד קוחונס.

    המשנה האקלקטית הזו פרוסה מההתחלה ועוד הסוף ב-"Around The Fur". זה נפתח כאמור עם הלהיט "My Own Summer (Shove It)", שיר שנכתב באולפן כשהגיטריסט קרפנטר היה מסטול רצח. קטע הנושא "Around The Fur" הוא לא רפרנס מיני כמו שנהוג לחשוב, אלא תיאור של מורנו למוזיקה של הלהקה, העור שתמצאו אם תלכו מסביב לפרווה של חיה, לצד השני. הוא נפתח עם תיפוף פ'אנקי וקולות של נשימה ונכנס בפזמון לסערת ריפים וזעם בזמן שמורנו מתחבט "Speak, I don't get it / Should I ignore the fashion or go by the book / I don't want it / I just want your eyes fixated on me" וזולג אחר כך לתוך סי-פארט טריפ הופי עם צלילי רקע של רוחות רפאים תודות לדי ג'י פרנק דלגאדו, הדפטון החמישי. פסגת האלבום היא מאסטרפיס של הלהקה, הניינטיז והמטאל בכלל "Be Quiet And Drive (Far Away)" - מעל לחמש דקות של קירות רעש נוטפים מסוכר נוזלי, שיר שמתפתח לאט ועושה חשק לצאת למרחב ולעולם לא לחזור. ברגע שחשבתם שמיציתם, מגיע "Headup" עם ריף בגודל של גודזילה שאפילו מיוז אוהבים לעשות לו קאבר בהופעות. דפטונס מארחים פה את סולן ספולטורה מקס קאבלרה לדואט שטני וצרחות "Soulfly!" (מפה הוא קיבל את השם ללהקה שלו) וכל הכאוס המסודר הזה מסתיים בפנייה חדה לתוך ג'אם פוסט-רוק אווירתי. האלבום נגמר עם "MX" (בלי להחשיב את קטע הבונוס בסוף) איפה שדפטונס מארחים את אשתו דאז של מתופף ההרכב אייב קאנינגהאם בסוג של שאלה-תשובה כתגובה לליריקה של מורנו "Let me think (think about what?) / About girls (and what else) / And money and new clothes (and what do it get?)". האירוח והפינאלה הרשמי של האלבום מאוד סימבולי, כי בעולם של מטאל מצ'ואיסטי דפטונס העזו להראות את היין ליאנג, להוציא את הצד הרך הנקבי שלהם כמו שהם הוציאו את הגברי הקשוח, שילוב שמאוד התחברתי אליו.

    הרבה דברים עברו עלי מאז 1997 והטעם המוזיקלי שלי עבר מלא תהפוכות. נו-מטאל היה לגמרי חלק מהמסע הזה, אבל בזמן שלשמוע אלבום של קורן או לימפ ביזקיט מרגיש נוסטלגי וכבר לא רלוונטי למקום שאני נמצא בו היום, להכניס את "Around The Fur" בחזרה לדיסקמן מרגיש רלוונטי ואמוציונלי כתמיד. הם הוציאו מאז עוד שישה אלבומים לא רעים בכלל, אם כי "Around The Fur" היה הרגע הדפניטיבי של הדפטונס, הזמן שבו הם עשו טרנספורמציה למי שהם היום ושינו לפחות לבן 17 אחד את החיים.

    תגובות »

  • יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה

    צילום: עידו שחם

    על העטיפה של "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היא מביטה קדימה במבט אניגמטי שלא ברור אם הוא שמח, עצוב ו/או מפוחד. אמש בתאטרון תמונע היא נראתה אחרת. היא הביטה קדימה במבט נחוש, נוכח ורך, מבט שהקרין את ההוויה שלה לקהל ופגש במבטי הנגניות שלה עם חיוך. כן, כן, נגניות. הצוות של איזנברג הורכב מנשים, כולל הזמרת/יוצרת נעם סדן ואפילו עובדת במה אחת. למעשה, איזנברג הפכה את הנוסחה: אם בדרך כלל יש בלהקות אינדי את הבסיסטית, הפעם היה שם בסיסט - יונתן לויטל שגם הפיק לה את האלבום. כולן התמקמו במעגל על רצפת תאטרון תמונע, פורמט שנהיה קצת טרנדי לאחרונה אם כי אמש הוא עבד והצליח להוריד את המוזיקה מהבמה לגובה האוזניים. הקהל ישב על כסאות כתר ירוקים בשורות ארוכות, שילוב בין אנשים מבוגרים (קרובי משפחה של הנגנים?), נשים אופנתיות ואקראים אחרים כמוני.

    ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.

    גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.

    איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.

    תגובות »

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

    תגובות »

  • Cory Henry and the Funk Apostels בבארבי: לשקשק את מה שאמא נתנה לנו

    צילום: צופית ברבי

    הנה ניסוי: קחו מוזיקאי שאתם מכירים רק מקטע מסוים של להקה אחת, תתעלמו לגמרי מקריירת הסולו שלו, ולכו להופעה - ככה, בלי להכיר כלום. זה מה שקרה לי עם קורי הנרי, הקלידן של Snarkey Puppy, שבקטע מתוך סשן שלהם פשוט המיס לאחד הקלידנים את הפנים - במובן הכי מילולי שיש. כן, שמעתי עוד כמה שירים של Snarkey, אבל אף אחד מהם לא תפס אותי כמו "Lingus", ואותו סולו של הנרי. קראתי לזה ניסוי, בתכלס זו רשלנות.

    הנרי היה אמש הבחור הכי מגניב בבארבי עם בלינג, שיער שזור בראסטות אדומות קצרות, טי-שירט שחורה עם כיס קטן (אליו נכנס הבלינג תוך כדי ההופעה) ומשקפי שמש עגולים. הקהל סגר עליו מכל הכיוונים, מתגודד בהתלהבות מוקדמת ונמרצת. אחרי נאום קצר בו הנרי הכריז על פתיחת מסע הצלב של שליחי הפ'אנק, הם התחילו לנגן. והפ'אנק שלט. הבס שמן, הסנייר חד וקריספי, הגיטרה ריצדה בגבוהים סטייל נייל רוג'רס, והנרי, יחד עם שתי זמרות הליווי, דרש בססמאות לשקשק את מה שאמא נתנה לנו. הנרי הוא לא רק קלידן וירטואוז, אלא גם שואו-מן מיומן וזמר עם יכולות ווקאליות שמשלבות את הצרחה של ג'יימס בראון, ההסתלסלות של סטיבי וונדר ולעתים גם הרגישות של ביל וית'רס.

    צילום: צופית ברבי

    קורי הנרי: הבחור הכי מגניב בבארבי. צילום: צופית ברבי

    ככל שההופעה התקדמה היה ברור שלהנרי יש טריק: הוא משתמש בשירת המילים כקנבס לקצב ולמנגינה. לקחו לי שניים או שלושה שירים להבין שבין אם השליחים מנגנים ג'אז, פ'אנק, סול או R&B, הכל יושב על המבנה הרפטטיבי של הגוספל, שחוגג את אותן שורות מחדש בווריאציות ריתמיות ומלודיות. שורות כמו "life will find a way", "keep on rolling" ו-"why don't you shake your behind" יצרו שרשרת בלתי נפסקת של מה שמרגיש בכתיבת הסיקור כמו קלישאות, אבל בזמן ההופעה היו זורמות, מלהיבות, מפתות.

    ועם כל זה, הדינמיקה בין הנגנים והתקשורת שלהם עם הקהל היא זאת שהפכה את ההופעה למשהו בין אורגיה המונית לחוויה רוחנית. לכל אחד מהם היתה אפשרות לקחת את עצמו הכי רחוק שאפשר לחלל, והאחרים נתנו לעצמם להיות מופתעים, לצחוק עד דמעות, לשבת על הרצפה ולשתות בירה, או לקחת את ההתחרעות של הקודם למקום גבוה יותר. הכל פתוח, כל שניה מחדש. גם הנרי לקח את זה מאוד רחוק כשהוא עלה כל כך גבוה עם אחת מהסתלסלויות וונדר שלו עד שהפתיע את עצמו ואת אחת מזמרות הליווי. הוא היה חייב לקחת שנייה, ללכת לאחורי הבמה, להתאפס על עצמו ולחזור מחויך, עם מבט של מי שעדיין מנסה להבין מה קרה לו.

    הלהקה ירדה מהבמה אחרי גרסה ארוכה מאוד וקשורה רק מעט למקור ל-"Rolling on the River" של Creedence Clearwater Revival, כשהנרי צועק עלינו להמשיך להתגלגל. וככה הקהל עשה וביקש עוד במחיאות כפיים למרות שהאור כבר נדלק. ואז קבוצה מגובשת בקדמת הבמה החלה לשיר ניגון סווינגי חוזר לשיר "נה נה נה נה", ועוד הצטרפו עד שכל הבארבי רעם. להנרי והלהקה לא נותר אלא לעלות לנגן את אחד השירים היותר שמחים ששמעתי והקהל המשיך בתעופה. שני גברים עם כיפות סרוגות איבדו את עצמם לריקוד, הראסטות של יוסי פיין קיפצו מצד לצד לידי וחולצת משבצות אחת התעופפה לאוויר קרוב לבמה. בשביל היציאה הארוך מהבארבי אפשר היה לשמוע את כולם מתמוגגים, מנסים לנסח במילים את מה שעברו בשעתיים האחרונות: "מה זה היה?"; "אחי, שנים שלא הייתי בכזאת הופעה"; "על מה הוא ניגן שנשמע כמו גיטרה?". אין מה לומר, הניסוי הצליח, הרשלנות השתלמה.

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    תגובות »