האתר של פסטיבל הבלוז תל אביב מתאר את עצמו - בבולד! - כפסטיבל "אורבני ותוסס", צימוד שמעביר בי חלחלה מיידית בזמן שאני הולך לאירוע הפתיחה. היום יום רביעי 18:45. הפסטיבל מאורגן בידי חברה בשם "הפקות נוובאדיז פולט", שאחראית על רוב אירועי הבלוז שמגיעים ארצה. בכל שנה, התופעה העצמאית המשונה הזו מוצאת את עצמה פרוסה בכמה וכמה מקומות לאורך העיר, הופעות וסדנאות שנוגעות לז'אנר שקשה להאמין שעדיין קיים. לא אשקר, אני בא בהסתייגות. בכל זאת, אני לא מסוגל שלא לשים לב ולתת כבוד להשקעה הרצינית שנכנסת לפסטיבל שכזה, שבבירור נובעת מאהבה גדולה וכנה ומהניסיון ליצור דבר עצמאי ואישי, בדומה לשאר ההופעות העצמאיות שאני מעריך ופוקד. אני שומר את ההשקעה הזו בראש בזמן שאני מנסה להבין מה עשיתי בכל שנות חיי שמוביל אותי לנקודה הזו, שבה אני הולך לסדנת אמן מפוחיות שמזניקה את הפסטיבל. זה אומר הרבה מאוד. סדנת אמן מפוחיות.

19:15

אני מגיע למקום, מבורך בידי אישה בת 40 שעוזרת לנהל את העניין. היא מחייכת חיוך רחב וחברי ולא שיפוטי. אני מתיישב. מוצעת לי כוס מים, עם תג כניסה אד-הוק כרוך על הצוואר שלי, חם לי. הבמה נראית כמו סלון בחגורת התנ"ך בארצות הברית, האנשים נראים שלווים, ואני מרגיש, כמו שאמרו בסרט "כמעט מפורסמים", כמו האויב. האווירה נעימה ואנושית ונראה שזה לא אירוע מיוחד אלא סתם עוד ערב בבר. הקהל לא מפתיע במיוחד - כמות המבוגרים שבאים לפה מתוך עניין שנדמה נוסטלגי ואותנטי גוברת מאוד על כמות הצעירים, שכנראה היו שם בעיקר כי אלו היו הברים שנטו לפקוד. כמות המזוקנים מרתיעה. האדם שלידי עורך תמונה של שקיעה באינסטגרם וזה שלידו שולף מפוחית ומתחיל לנגן כאילו אין משקל למעשה.

סדנת מפוחית. צילום: Peter Vit

אני מתרחק, עומד בפינת החדר ומרגיש טורף-הארווי-ויינשטיין בזמן שאני מסתכל על הקהל של סדנת אמן המפוחיות, רצף מילים שלא אוכל להדגיש מספיק. הם עולים לבמה. נאמר משהו בנוגע להגרלת מפוחית, והם מתחילים לנגן בלי התראה מוקדמת. רק שלושתם וכלי ההקשה שלהם, מנגנים בלוז סטנדרטי ומוכר. קשה שלא להיאנח ולתהות איך כזו מוזיקה מחזיקה פסטיבל שלם - הם מרגישים בבית, כראוי, אבל אולי קצת יותר מדי. זו סדנת אמן של מפוחיות.

השיר נגמר, והם מתחילים לספר בתורות איך הם התחילו לנגן בכלי. האירוע נעשה מגוחך קצת יותר ואני מבין שנגינת מפוחית לא נמדדת לפי כמה שהיא טובה אלא לפי כמה זמן לוקח עד שהיא נעשית מעצבנת. מתחיל לרדת גשם בזמן שסולו מפוחית מתנגן. הם מדברים על איך שהגיעו אל המפוחית והבלוז לא מתוך ההורים אלא מתוך אהבה אמיתית לדבר, ופתאום, מתוך הרתיעה, חלק מהותי בפסטיבל מכה בי. הוא לא מתיימר להיות אירוע תרבות מהותי. זה לא אינדינגב, ואין איזו אג'נדה עצמאית עצומה שמנסה להידחף בכל רגע ורגע. זו הזדמנות להנות, אפילו אם רק למעט. זו הזדמנות לשבת בכל בר שכונתי שהוא, כשהגשם מכה חזק בחוץ, ופשוט לשמוע מוזיקה. לא שיר מציל חיים ולא את יצירת העשור. מונולוג המפוחיות המעובה של אחד הנגנים נעשה קצת יותר חינני, ועוד שיר מתחיל. הפעם, הבלוז שהיה מגוחך רק כמה דקות קודם תופס משמעות חדשה. זו אולי מוזיקה סטנדרטית, אבל בדיוק בגלל זה היא דורשת האזנה כזו מוקפדת. לכל אירוע יש את החן שלו, ופתאום החן כאן מתבהר מעט, למרות סאונד המפוחית שנעשה מעצבן יותר ויותר ככל שעובר הזמן.

20:15

האירוע נגמר ואני יוצא להופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. הופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. במבט לאחור, הבנתי שהחן שמצאתי קודם לכן מלווה בפגם גדול. כשפסטיבל כל כך מסור, נמנעת גישה למי שמגיע מבחוץ - הנגינה קלאסיציסטית ומנכרת; הדיאלוגים פנימיים ולא מובנים, על "טונים" ועל "מפוחיות מדוסטרשות". וכשמעל כל זה הבנתי שהסאונד של מפוחית הוא פשוט לא כל כך נעים, הבנתי את איש שקיעת האינסטגרם שישב לידי קצת יותר.

אני מגיע לטיילור מייד והמקום כמעט ריק. מסתובב בחוץ אדם דקיק שנראה שואף ל-70 עם שילוב שיער/זקן היישר מלהקת האחים אולמן, והוא מדגיש את העובדה שזו נישה ושאולי לעד תהיה. לאט לאט, המקום מתמלא. אולי לאט מדי, כי השעה כבר תשע, שעה שלמה אחרי שעת פתיחת הדלתות. זו לא להקת אצטדיונים בוומבלי, זה אפילו לא הבארבי - זה פסטיבל הבלוז בתל אביב. אני מחכה עוד, ועוד, וכבר עוברת שעה וחצי מאז פתיחת הדלתות ולא מסתמן שההופעה תתחיל בקרוב. זה פגם ניכר בפסטיבל - מנסים לשמור על אדרת רצינית ומהוקצעת אם רק כדי שלא יידמה כאילו הכל מתפרק (קצת בדומה לממשלות מסוימות!). אני מבין שחיכיתי שעה וחצי להופעה של סגול 59; אני מבין שאני בפסטיבל הבלוז בתל אביב; אני עוזב.

קהל בפסטיבל הבלוז. צילום: צופית ברבי

22:50

אני מגיע לצפון אברקסס להופעה של לייזר לויד בדיוק כשהוא מתחיל לנגן. המקום חם, וצפוף, וחי, והפעם נדמה שהאנשים באמת רוצים להיות כאן. הקהל צעיר יותר ומעוגן יותר בתרבות התל אביבית שנדמה שהפסטיבל מנסה לפנות אליה. לייזר לויד הוא גיטריסט בלוז דתי ומבוגר שנראה כאילו נשלף ישר מתוך קומדיות הניינטיז בהן אנשים סטריאוטיפיים נתקעים בסיטואציות שנמצאות הרחק מהקומפורט זון שלהם. הוא זז כאילו היה אחוז דיבוק, על הבמה ועל הבר, מתמרן את הקהל כאילו היה ישו. גם כאן לא נדמה שיש אנשים שמסורים לז'אנר באופן אדוק ובלתי-נלאה, אבל הקהל נהנה - הם מרגישים משהו. מריעים באמצע הסולואים, מוחאים כפיים בכבוד אמיתי. יש כמה רגעים באמצע השירים בהם הקהל מאבד את המומנטום, ואלו אכן רגעים בהם אפשר לראות דרך השואו הגרוב ולהבין שחסר איזה ניצוץ מסקרן ומהותי, ולמרות זאת, לייזר - לייזר? - מסוגל להרים חזרה למעלה.

אבל הרתיעה הבסיסית שלי מוכיחה את עצמה, ונדמה שכבר רבע שעה לתוך ההופעה אפילו הפסגות המוזיקליות כבר לא מעוררות הרבה. הנגינה של הלהקה מדויקת ומסורה, אבל מעייפת מהר. הרגעים בהם ההרמוניה מתקדמת, או שבהם נדמה שהמתופף נכנס לזה באמת - שם קרה הקסם. אבל אלו רגעים ספורים ומעטים, וגם היופי בנוירוזה המבוגרת של לייזר (אלוהים ישמור) דועך לאיטו.

התעוררה בי ציפייה שהקהל המצומצם יבהה באיזו השתאות במופיעים מולם, אבל גם זה לא קרה. אף אחד לא היה אטלס שנושא על גבו את המסורת המוזיקלית שלהם. זו הייתה להקת בלוז. השירים שניגנו נשמעו זהים ברובם. לפעמים הקהל נהנה מאוד ולפעמים בהה בשעמום. הניצוץ הזה שיש בהופעות טובות באמת, בפסטיבלים טובים באמת, לא היה. כשמוזיקה מנוגנת בתשוקה מספקת, היא תתפוס כל אחד, אבל אני הספקתי לחשוב על הסרט הדוקומנטרי שראיתי אחר הצהריים, דרך נשים מהעבר, וכלה בכלבים ביוטיוב - כל זה עם מוזיקה חיה מטרים ממני. וזה אומר משהו.

23:40

אני מבולבל ברגע בו אני נכנס לכולי עלמא ושומע את האחים רמירז מופיעים - הקהל מרובה, צעיר ונדמה שנהנה מאוד בכנות. התווים הראשונים מתנגנים ואני מבין מיד למה: כל קשר שיש בין המוזיקה הזו לבלוז הוא מקרי לחלוטין. זה מגניב, שונה ומעניין. זה לא מסורתי ולא מאונן (אופס). המוזיקה של האחים רמירז היא לא פסגת החדשנות, אבל אל מול השעות האחרונות, היא מרגישה כמו משב רוח ראוי. הנגינה שנשמעת כמעט לא נכונה, ההומור שמחלחל בכל שיר. זה מרגיש טוב. אני נשאר בהופעה לא מתוך ניסיון לכתוב או להבין אלא מתוך הנאה אמיתית שנשארת. זו אכן פנינה מיוחדת להלך הרוח של הפסטיבל, אבל אם אתם שופטים את פסטיבל הבלוז לפי ההופעה שעורקת ממהותו, אז איזה מין פסטיבל בלוז זה?

האחים רמירז. צילום: צופית ברבי

תגובות »

השבוע הוזמנו לארץ נציגים מתעשיית המוזיקה ברחבי העולם - למשל נווין דשפנדה, הישר מהעיר פונה שבהודו, שם הוא מנהל חברה להפקת פסטיבלים ולניהול אמנים. דשפנדה מתעסק עם אמנים מכל הסגנונות, מרוק ומטאל לאלקטרוני ומוזיקת עולם. הוא התרגש לבוא לישראל ולהכיר מוזיקה מקומית, ואפילו יש כמה הרכבים שכבר יצא לו להכיר. "באטרינג טריו הופיעו באחד הפסטיבלים שלנו", הוא מספר, "והם מעולים". נציג נוסף שפגשתי הוא לואי בלוונס, אשר מנהל את פסטיבל d'e'te de Quebec, אחד מהפסטיבלים הגדולים בקנדה. הפסטיבל מתמחה בכל הסגנונות, והסגנון המועדף שם הוא אמריקנה, וגם מטאל ורוק. "הייתי אמור לנסוע בכלל לפסטיבל בילבורד שמתקיים הערב", הוא מספר, "אבל חבר מוויניפג סיפר לי על הפסטיבל בישראל והעדפתי להגיע לכאן". בלוונס האזין לדה פז בנד, ההרכב בניצוחה של גל דה פז, שמופיע גם הוא כאן, ואהב אותם מאוד.

כולם הוזמנו לפסטיבל החשיפה של הצוללת הצהובה בירושלים. הפסטיבל נוצר ביוזמת משרד החוץ בשיתוף משרד התרבות והצוללת הצהובה. אל אירוע הפתיחה הגיעו מנהלי פסטיבלים, עיתונאים, מנהלי לייבלים ובעלי מועדונים משלל מדינות באירופה ובאסיה, במטרה להיחשף לסצנת המוזיקה המקומית בישראל. הפסטיבל מחולק לשבוע המוקדש לג'אז ומוזיקת עולם ושבוע המוקדש לרוק ואינדי, ובסך הכל מופיעים בו השנה כ-60 אמנים. רוב ההופעות מתקיימות בצוללת אך חלק מהן מתקיימות גם בבסקולה ובמועדון האיזור בתל אביב. האמנים המשתתפים הגישו מועמדות מראש, ולאורך השנים חלק מן ההרכבים שהופיעו זכו לקשרים משמעותיים ברחבי העולם ולחשיפה גדולה. כך למשל להקות כמו טייני פינגרס, לולה מארש, הקולקטיב, לוסיל קרו ועוד - כולן הופיעו בפסטיבלים שונים ברחבי אירופה, בסין, ואפילו בפסטיבלים באפריקה. הליינאפ במופע הפתיחה כלל את ההרכב האינסטרומנטלי טטרן, את להקת הסירקוס-קור הוותיקה מידנייט פיקוקס, את ההרכב האלקטרוני הטרי מוזס פרוג'קט והצמד אקו וטיטו.

טטרן פתחו את הערב. ההרכב הג'אזי הצעיר זכה בשלוש שנים האחרונות לאהדה עצומה בקרב הקהל המקומי, ואף יצא לטורים באירופה, במקביל להקלטת אלבומים והופעות רבות בארץ. הסגנון שלהם פחות מדבר אלי, אבל בהופעה שלהם חוויתי הפתעה. הקטעים החדשים והאינסטרומנטליים שהם ביצעו היו הרבה יותר רוקיסטים, חדים ומהוקצעים ממה ששמעתי עד כה בהופעות שלהם והיה בהם הרבה יותר דיוק וגיוון. לצד הקטעים הג'אזיים ה-"רגילים", טטרן היו מוצלחים כמופע פתיחה, וגרמו לקהל ולנציגים להריע להם. על אף החשיפה הרבה שהם כבר זוכים לה ממילא, כולי תקווה שבזכות הפסטיבל הם יזכו לעוד במות להופיע בהן. לאחר ההופעה של טטרן, פגשתי את ג'ו דוגאן, המנהל את פסטיבל בלסוניק בבלפסט, צפון אירלנד. דוגאן מספר שאמריקנה ורוק הולך חזק מאוד בפסטיבלים בצפון אירלנד, ואף הביא לי שתי המלצות לאמנים שמצליחים כרגע מאוד בבריטניה: Foy Vance ו-MMODE. כריסטיאן מורין, המנהל את הפסטיבל הרב תחומי Pop-Kultur בברלין, מספר כי הוא מכיר קצת מוזיקה ישראלית: "הרכבים כמו a-wa וריף כהן הופיעו בפסטיבל אצלנו בברלין".

המידנייט פיקוקס. צילום: ציפי פישר

הכי ציפיתי להופעה של המידנייט פיקוקס. ראיתי אותם בפעם אחרונה בגיל 16, לפני כתשע שנים, ועד היום ההופעה הזו זכורה לי, בה מנהיג ההרכב איתן רדושינסקי הניח את גיטרת הבס שלו על הבמה וכמעין טקס מכושף דרך עליה עם בובה של טווס. הפיקוקס הוציאו השנה את האלבום "קטסטרופה", כ-8 שנים לאחר אלבומים האחרון "שלוש", והם ביצעו אמש קטעים ממנו. רקדנית בטן הצטרפה אליהם על הבמה, מה שהתאים לסגנון שכולל מטאל עם השפעות אתניות ומוזיקת עולם. ההופעה של הפיקוקס הייתה יוצאת דופן בליינאפ הרך של אתמול, וסיפקה את מנת הכסאח ההכרחית לטעמי בפסטיבל, והם הרביצו מופע מטאל כמו שצריך - כולל צווחות גראולינג שבקעו מגרונו של רדושינסקי, והדבנגינג בקרב הקהל. אך דווקא חלק מהנציגים עיקמו את האף ויצאו באמצע המופע. לדעתי הם דווקא יכולים להצליח בחו"ל עם קהל מסוים אשר אוהב את הסגנון הכבד והמיוחד שלהם. לאחר ההופעה של הפיקוקס פגשתי את רן ניר, הפועל כמוזיקאי בשם LFNT ומנהל חברת בוקינג בשם IMU לאומנים בברלין. לפי של ניר, פסטיבל החשיפה הוא הזדמנות מדהימה ואירוע חשוב מאוד, אך יש לדעתו מעט זלזול מצד האמנים, וזה צריך להשתנות. ניר מתמקד בייצוא של מוזיקה מישראל לעולם, ומנהל כיום 8 אמנים, מתוכם טוטמו ואורי מישראל, ואמנים נוספים מפולין.

מוזס פרוג'קט היה ההרכב הלפני אחרון שעלה. זהו פרויקט של המלחין גיא מוזס שמשתף פעולה עם עוד מוזיקאים, רקדנים ואמני סאונד. ראיתי אותם לפני כשנה במופע המשלב מוזיקה ומחול, מה שיצר סקרנות וציפייה לקראת הופעה נוספת שלהם. על הבמה נכחו שני מתופפים המנגנים על פדים אלקטרוניים, גיטרות וזמרים מתחלפים ביניהם מוזס עצמו והזמרות סיוון טלמור ואלכס משה. ההופעה של הפרויקט עוררה התלהבות רבה בקרב הקהל והנציגים. הסגנון האלקטרוני שלהם והשירה העדינה אך בטוחה של מוזס והזמרות באנגלית, נשמעו כסגנון שרבים מתחברים אליו, ויכול מאוד להצליח. לי המוזיקה הרגישה בוסרית ורכה מדי, אך שמחתי לשמוע את הקהל והנציגים מתלהבים, למשל אורב מילר אשר הגיעה מהעיר טארטו באסטוניה: "המוזיקה שלהם מזכירה לי ממש דברים מהבית, מאסטוניה".

ההופעה שחתמה את הערב הייתה של אקו וטיטו. הצמד מורכב מאקו מורגנשטרן ותום אידן, היוצרים סול-אלקטרוני עם גרוב ים תיכוני. מורגנשטרן רקדה וקפצה על הבמה, צעקה לקהל "התגעגעתי אליכן אחיות שלי!" וביחד עם הלופים האלקטרוניים של אידן, גרמה לכולם לרקוד בהתלהבות ולרצות לשמוע עוד ועוד בזכות הכריזמה הממגנטת שלה והגרובים של טיטו. עם ההצלחה של הערב, המסקנה העיקרית שלי היא שאפשר להעיז יותר בליינאפ, ולהביא הרכבים פחות עדינים ויותר מופרעים, דוגמת המידנייט פיקוקס ולטאות הענק מכוכב הניבירו שהופיעו לפני כשנתיים. מצד שני, נראה כי האוזן של הנציגים מרחבי העולם צריכה עוד להתרגל לצלילים ולמגוון הסגנונות המרכיבים את המוזיקה הישראלית.

תגובות »