שנת 2017 היתה שנה חלשה ללהקות גיטרות באינדי: השוגייז שיעמם, הפוסט-פאנק לא פירק, האינדי-רוק לא הדהד. היו מעט מאוד אלבומים שרציתי לחזור ולשמוע שוב, המוזיקה היתה מאוד נדיפה - והמנוי לאפל מיוזיק בהחלט לא עזר בנושא. אבל הוא כן עזר לי להרחיב את היריעה המוזיקלית וליפול עמוק לתוך חור התולעת של הטכנו מה שפתח לי עולמות מוזיקליים חדשים. אז למה בכלל לעשות סיכום אלבומים ב-2017 כשהפורמט כמעט כבר לא רלוונטי? שאלה טובה. חשבתי אולי לוותר על הרעיון ולעשות סיכום כללי יותר של השנה במוזיקה, או אולי להפוך את זה פשוט ל-"אומני השנה". אולי זה יהיה סיכום האלבומים האחרון שאעשה אי פעם, אבל בינתיים זה פורמט סביר שאפשר להתייחס דרכו למוזיקאים ששחררו השנה כמה דברים מרתקים שראויים ליותר תשומת לב - לפי הדיעה הסובייקטיבית שלי. כרגיל, הסיכום זמין בלחיצת פליי או קריאה סלקטיבית.

* הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי ה'תשע"ז

** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואות לאומנים יותר מוכרים

20. Julie Byrne - Not Even Happiness

ג'ולי בירן היא סינגרית/סונגרייטרית בת 27 מבפאלו ניו יורק. כביכול אין שום דבר פורץ דרך במוזיקה שלה, היא שרה ומנגנת על גיטרה שירים שקטים ויפים כפי שעשו כבר שנים. אז למה דווקא היא תפסה השנה ולא מיליוני סינגרים/סונגרייטרים אחרים? אולי זה מזל, ואולי זה משהו פשטות ובכנות ובקול הקטיפתי שלה ופריטת הגיטרה העשירה בקטעים כמו "Natural Blue", מה שמזכיר קצת את ג'ף באקלי, רק עם הרבה פחות וירטואוזיה והרבה יותר נעם.

לחובבי: Jeff Buckley, Nick Drake, Joni Mitchell

19. Eyre Llew - Atelo

הפוסט-רוק גוסס. הז'אנר שהביא בזמנו את אותו המקרר בגישה כל כך שונה נכנס לקיפאון בעצמו כמו פיתה בפריזר. השלישייה אייר לו מנוטינגהם אולי לא חידשה שום דבר בסגנון, אבל הם הזריקו לו דם חם עם לב שפועם בעוצמה. האנגלית שלהם נשמעת כמו איסלנדית והם יצרו קטעים סינמטיים כמו שיר הנושא "Atelo" שלוו בקליפים גרנדיוזיים.

לחובבי: Mogwai, Sigur Ros, Radiohead

18. Together Pangea - Bulls and Roosters

ההופעה של הבלאק ליפס בבארבי היא ההופעה המאכזבת של השנה, ובכלל ההרכב לא הצליח לגדול מעבר לצל המושתן של עצמו. Together Pangea הקליפורניים תוקעים להם אצבע משולשת עם חיוך באלבום "Bulls and Roosters" שמלא בשירים קליטים ומחוספסים כמו "Money On It" או "Friend of Nothing" שנעים בין גאראז' רוקנרול לפאנק לפאוור-פופ עם ליריקה מכמה ילדים שאשכרה אכפת להם.

לחובבי: Black Lips, White Stripes, Big Star

17. Kedr Livanskiy - Ariadna

השנה היו כמה ניסיונות יפים לחבר בין אינדי לטכנו, ולדעתי נראה עוד כאלה בזמן הקרוב. זה בדיוק מה שעשתה היוצרת ממוסקבה Yana Kedrina תחת השם קדר ליבנסקי, אלבום שמחבר מכונות תופים וסינתים מרחפים עם קולות מתוקים בהפקת לואו-פיי עצמית, כפי שמשתמע משיר הנושא "Ariadna". כיף גם לשמוע איך המונופול האנגלוסקסי על עולם המוזיקה הולך נסדק, מה שמאפשר לליבנסקי להישמע סופר רלוונטית ברוסית.

לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Zola Jesus

16. Thurston Moore - Rock N Roll Consciousness

לפי פיצ'פורק, גם גיבור הגיטרה מסוניק יות' ת'רסטון מור עובר לטכנו. אני ממש סקרן לגלות איך זה ישמע, ובינתיים הוא ממשיך לטחון גיטרות דק דק בדיוק כמו שאנחנו אוהבים בקטעים כמו "Cusp" באלבום "Rock N Roll Consciousness" שאולי רומז להשתתפותו ב-BDS, אולי לא.

לחובבי: Sonic Youth, Television, Dinosaur Jr

15. Froth - Outside

פרות' הקליפורניים התחילו בתור בדיחה של כמה חבר'ה שהמציאו להקה פיקטיבית דרך נוכחות אונליינית ורצו לשחרר אלבום עם 20 דקות של שקט. אבל הבדיחה חזרה אליהם כמו בומרנג כשהזמינו אותם להופיע בפסטיבל, והם נאלצו להפוך ללהקה על אמת. השנה הם שחררו את אלבום הבכורה "Outside" שנמצא בין קראוט-רוק ("Contact") לשוגייז ("Passing Thing"), בין השגרתי לניסיוני. נשמע שבסופו של דבר הם לקחו את העסק ברצינות.

לחובבי: Ride, Neu, Beak

14. Priests - Nothing Feels Natural

להקת הפוסט-פאנק הנשית מוושינגטון קפצה מדרגה עם "Nothing Feels Natural", אלבום שנע בין קטעים רוקנרוליים ("JJ") לספוקן וורד ("No Big Bang") וכולל אפילו כלי נשיפה ("Suck"). הסולנית Katie Alice Greer היא קרן או הדור הבא, וזה עניין של זמן עד שזה יתפוצץ.

לחובבי: Yeah Yeah Yeahs, Sleater-Kinney, Fugazi

13. St. Vincent - Masseduction

קראש השנה שלי ושל חצי מהעולם החופשי היה על Annie Clark, הלא היא סיינט וינסנט. קלארק מיצבה את עצמה מחדש בתור כוכבת פופ עליונה עם תספורת שיקית ולבוש פטישיסטי וסינת'פופ בוהק למאה ה-21 עם השפעות מפרינס ("Los Ageless") ובואי ("New York") ותחת אחד ורוד. אגב, זה בכלל לא התחת שלה על עטיפת האלבום, וזה שתחת אחד עורר סערה כל כך גדולה בעולם המוזיקה מראה שלגמרי הגזמנו עם משטרת ה-PC השנה וכדאי לנו להוציא את המקל מה...תחת.

לחובבי: Madonna, Prince, David Bowie

12. DiCaprio - I Went To The Mall Yesterday And I Got Sick

הלהקה על שם השחקן המפורסם מגיעה מאטלנטה ג'ורג'יה, ואולי לא עושה פוסט-פאנק מהפכני, אבל עושה אותו בנזונה. יש לה סולן/משורר שיורה ליריקה מתפתלת וביקורתית ("The grass isn't always greener / There is no other side") מעל מצע של רוקנרול עקום בשירים כמו "Ectoslavia" ו-"Blank Plague". מגיע להם פרס בינלאומי על שם האלבום הגאוני של השנה ואפילו לא צריך ללכת ולחטוף בחילה בקניון כדי להשיג אותו - אפשר להוריד בחינם בבנדקמפ.

לחובבי: Preoccupations, Parquet Courts, Fugazi

11. Ulrika Spacek - Modern English Decoration

אולריקה ספייסק היא חבורה לונדונית שחוגגת את האנדרסטייטמנט ונשמעת תמיד כאילו השעה אצלם היא ארבע בבוקר. הם עושים אינדי-רוק ניינטיזי עצל עם שלוש גיטרות בהשפעת להקות כמו דאוס וסוניק יות', והאלבום השני שלהם "Modern English Decoration" אולי לא חידש כלום, אך העמיק לתוך ההוויה המסתורית שלהם בשירים כמו "Mimi Pretend" ו-"Victoria Acid".

לחובבי: Sonic Youth, Deus, Pavement

10. The Horrors - V

ההורורז הוציאו אלבום חמישי. והפעם בתפריט: סינת'פופ אה לה דפש מוד ("Machine") עם מנה של סווייד בצד ("Gathering") ולקינוח ניו אורדר ("Something to Remember Me By"). אך ההורורז לא נשמעים כמו חיקוי אלא מצליחים כהרגלם להטמיע את ההשפעות לתוך ההוויה שלהם, לעשות פופ עם אדג' ולהישמע בוהקים מתמיד.

לחובבי: Depeche Mode, Suede, New Order

9. Kelly Lee Owens - Kelly Lee Owens

גם קלי לי אוונס ניסתה לחבר השנה בין אינדי לטכנו רק עם הרבה אינטליגנציה רגשית. לפני כמה שנים היוצרת הוולשית עשתה קולות באלבום המופת "Drone Logic" של מפיק הטכנו Daniel Avery, והשנה היא עמדה בזכות עצמה בקטעים כמו "Lucid" או "Throwing Lines" שאשכרה נעים בין אינדי פופ חלומי לריקודים על הרחבה בעיניים עצומות.

לחובבי: Bjork, Cocteau Twins, Susanne Sundfør

8. Sparks - Hippopotamus

ליאם גלאגר התברר השנה כמבקר המוזיקה הטוב בעולם. ליהקו אותו לסדרת קטעי וידאו של המגזין Vice בו משמיעים לכל מיני מוזיקאים מפורסמים קטעים חדשים ושואלים מה דעתם. כשהשמיעו לגלאגר שיר חדש של ספארקס, הוא נעץ בהם את התגובה המדוייקת "A bit kooky, innit?". אכן, אלבום הקאמבק של הצמד מלוס אנג'לס מלא בפופ שייקספירי שמערבב בקלות בין הומור ורוח שטות ("Missionary Position") לאינטליגנציה ("What The Hell Is It This Time"). ראיתי אותם בפסטיבל Flow בהלסינקי בקיץ האחרון והתאהבתי - ומסתבר שהם גם מאוד השפיעו על מוריסי.

לחובבי: Queen, Morrissey, ABBA

7. Alvvays - Antisocialites

הזמרת/יוצרת הקנדית מולי רנקן ושות' חזרו עם אלבום שני. הם קפצו מדרגה מבחינת ההפקה וכתיבת השירים, ובכל זאת, בדיוק כמו באלבום הבכורה, שני הקטעים הראשונים ("In Undertow" ו-"Dreams Tonite" הפעם) הם המונני אינדי ענקיים, וכל מה שבא אחריהם הם בעיקר פילרים חמודים. התוצאה ממש סבבה, אך בשנה אחרת לא הייתי מדרג אלבום כזה כל כך גבוה.

לחובבי: The Cranberries, The Sundays, The Smiths

6. Ancient Methods - The First Siren

בשבילי 2017 היתה כולה טכנו, השנה שבה התחלתי להאזין לסגנון באופן יסודי בבית ולטחון את הרחבה - מה שגם הז'אנר היה השנה בפריחה מטורפת. את היוצר איינצ'נט מת'ודס (Michael Wolkenhaupt) גיליתי דרך סט שהוא עשה בבוילר רום שהגדיר לי מחדש מה טכנו יכול להיות: תעשייתי, עמוק ואפל. בדקתי מהר את היצירות שלו ונחשפתי לאי פי האחרון "First Siren", טריפ לפלנטה חשוכה של רובוטים מקולקלים שמנגנים קטעים כמו "Born of Ashes" ו-"Now Come Closer".

לחובבי: Nine Inch Nails, Tool, Marilyn Manson

5. Broken English Club - The English Beach

בשביל למצוא השראה, המפיק Oliver Ho בילה תקופה בדאנג'נס, אזור הזוי על חופי דרום אנגליה בין שני כורים גרעיניים ומלא שיממון. הוא הטמיר את החוויות שלו לתוך האלבום "The English Beach", טכנו דיסטופי עם השפעות פוסט-פאנק כבדות. רוב הטכנו סובב סביב סינגלים, אך הו הצליח ליצור אלבום שמלא בלהיטים קודרים כמו "Pylon" ו-"Breaking The Flesh" שנועדו לצד האפל של הרחבה.

לחובבי: Public Image Ltd, Aphex Twin, Bauhaus

4. Tzusing - 東方不敗

השנה המפיק המלזי צוזינג הסיט את כוח הכבידה של הטכנו מברלין לשנגחאי עם האלבום המפתיע "Dongfang Bubai" (למקרה שתהיתם מה רשום שם בסינית). צוזינג זנח פה את המכונות הרגילות ואימץ צלילים אקזוטיים עם תופים ענקיים ("Post-Soviet Models") וכלי מיתר אטונליים ("日出東方 唯我不敗") לכדי פסקול לסרט סמוראים עתידני. למעשה האלבום קרוי על שם דמות מסיפור בשם "Xiao Ao Jiang Hu" שכדי להפוך לאומן החרבות הגדול בסין מגלה שהוא צריך לסרס את עצמו, ואכן, הסירוס העצמי של צוזינג רק הגביר עוצמותיו.

לחובבי: Nine Inch Nails, Aphex Twin, Squarepusher

3. The Homesick - Youth Hunt

הולנד מוכרת יותר כפס ייצור של די ג'יים מאשר להקות, אבל שלישיית ילדים הולנדיים מדוקום הזכירה לכולם איך אמור להישמע אלבום גיטרות בימינו: רעב לאללה, קצת מוזר ומתפוצץ מרוב תשוקה. וכך דה הומסיק חיברו באלבום הבכורה "Youth Hunt" בין פוסט-פאנק לקראוט-רוק, וחגגו מחזוריות ונויז באווירה קרקסית עם קטעים כמו "St. Boniface" ו-"Mattheus". זה הרכב הפוסט-פאנק הכי מרענן ואותנטי ששמעתי מאז ש-Preoccupations הגיחו לסצנה, ומי יודע יקרה איתם הלאה.

לחובבי: Wire, Preoccupations, Can

2. Slowdive - Slowdive

סנדקי השוגייז The Jesus & Mary Chain ו-Ride הוציאו השנה אלבומי קאמבק, אבל מי שלקחו אותם בפיצוץ בין כוכבי הם בוהי הנעליים מרדינג סלואודייב. האלבום הרביעי שנקרא פשוט על שם ההרכב מסכם את ההתנסויות שלהם לאורך השנים מבלי להישמע ארכאי או משעמם או מתאמץ, אלא מאוד טבעי ("Slomo") ורגיש ("Sugar for the Pill"), כשמתחת לכל שמיכות הסאונד יש מיזרון מוצק של כתיבת שירים חכמה. החזרה של סלואודייב הראתה לכל הילדים ששוגייז זה לא ערימת קלישאות ומיליון פדאלים, אלא כוונה ואווירה והעמקה אדירה פנימה. מקווה שהם הפנימו את השיעור.

לחובבי: My Bloody Valentine, Ride, Cocteau Twins

1. Bicep - Bicep

מוזיקה אלקטרונית כבר לא כל כך במיינסטרים. יש אולי אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית במיינסטרים, אבל איפה ה-Chemical Brothers או ה-Prodigy של היום? אולי זה עניין של תקופה, אבל מזמן לא היו אומנים אלקטרוניים שפרצו את קירות מועדון הריקודים, וכמעט אף יוצר לא מנסה לשבור את הקירות האלה - אולי חוץ מבייספ. מדובר בצמד מצפון אירלנד שהתחיל בתור בלוגרים ואספנים של מוזיקה אלקטרונית, אך הם עברו לצד של היוצרים ופרצו בענק עם אלבום בכורה מאוד לא אופנתי. יש פה רפרנסים כבדים לאלקטרוניקה מהניינטיז, לקלישאות של ברייקביט ("Glue"), שירה הודית ("Rain"), וחס ושלום, צלילים מטראנס ("Aura"). אבל, וזה חתיכת אבל, הם הצליחו להפוך את כל הקלישאות האלה על הראש ולהגיש אותן מחדש בצורה טרייה, מרעננת ומאוד רגשית. אלבום הבכורה שלהם מאוד מלודי וקליט, מסוג האלקטרוניקה שגם ההורים שלי וגם הקלאברים הכי כבדים יכולים לשמוע ולאהוב, כל זאת תוך כדי שמירה על אותנטיות מוחלטת ובלי לטבוע בנוסטלגיה. זה הישג עצום שלא רואים בימינו.

לחובבי: The Chemical Brothers, The Prodigy, 2 Unlimited

תגובות »

שעתיים עם האינדי הכי מובחר מ-2017 כפי שבחרו כתבי המאזין נמרוד ספיר וענבר שפס - מהאינדסריאל הרוחני של Pumarosa, דרך הפוסט-פאנק הגוספלי של Algiers ועד לקאמבק של זקן השבט LCD Soundsystem.

Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

ספיר: ג'פאנדרוידס היא אחת מהלהקות שאני לא ממש אובייקטיבי לגבי המוזיקה שלהן. הצמד הזה כל כך סימפטי, משמח ונקי מיומרות, שאני מוכן לסלוח להם על כך שהם חוזרים על אותם השירים כמעט בדיוק פעם אחר פעם. דווקא באלבום הקאמבק שלהם, אחרי שהם הודיעו כבר על פירוק לפני ארבע שנים, הם מנסים כמה כיוונים מוזיקליים חדשים, חלקם אפילו בהצלחה מסוימת. כך שגם אם אתם מרגישים שמיציתם את המוזיקה של הלהקה כבר בסבב הקודם שלהם, מומלץ להאזין לשירים כמו "Arc Of Bar" ולשפוט בעצמכם.

Pumarosa - The Witch

שפס: “המכשפה", אלבום הבכורה של ההרכב הבריטי פומהרוזה, מורכב מעשרה קטעים הדורשים את מלוא תשומת הלב, ונעים באקסטטיות בין אלקטרוניקה, רוק אתני ובלדות פסנתר מלנכוליות. מעל הכל מנצחת הסולנית איזבל מוניוז-ניוסום שאכן מכשפת את המאזין בקולה. ההרכב דווקא מגדיר את הסגנון שלו כ-"אינדסטריאל רוחני", אבל איך שלא תקראו לזה אין ספק שמדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנה, ממנו מגיע גם שיר השנה שלי "My Gruesome Loving Friend".

Spoon - Hot Thoughts

ספיר: עדיין לא הצלחתי להבין מה גורם דווקא לספון להיות כזה קונצנזוס חוצה גבולות - הלהקה הזו תופיע גם בסיכום השנה בסקר דעת קהל של אתרי ענק לצד לורד וקנדריק לאמר, וגם בסיכומי שנה אישיים של גדולי הסנובים. אצלי כל אלבום שלהם מאז "Gimme Fiction" (אחד מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים) זוכה לכמה האזנות שתמיד משאירות אותי מסופק למחצה, אבל גם מצליח תמיד, באורח פלא, להזדחל לסיכומי השנה שלי. הסוד הוא כנראה בשירים הקליטים להפליא מצד אחד, שתמיד ממשיכים להתנגן לי בראש חודשים אחרי שזנחתי את האלבום, לצד הרגעים הקטנים והטיפה יותר ניסיוניים, שמתגלים עם כל האזנה חוזרת.

Daniele Luppi & Parquet Courts - Milano

ספיר: אחד מהאלבומים הטובים של השנה מגיע עם אחד המיתוגים המקושקשים ביותר. "Milano" הוא שיתוף פעולה של המלחין האיטלקי דניאל לופי עם פרקה קורטס, ואמור להיות אלבום על מילאנו של שנות השמונים. מה שעשוי היה להפוך לאלבום קונספט שיקרוס תחת משקל היומרה של עצמו התברר כאלבום סוחף וכיפי להפליא, שלא מתעקש יותר מדי לדבוק בתמה שלו, מלבד כמה מילים באיטלקית שנזרקות פה ושם לחלל האוויר. גם התרומה של דניאל לופי מרגישה מינימלית עד כדי לא מורגשת, ומסתכמת בהפקה מעט יותר קלילה מהסגנון הרגיל של פרקה קורטס. מי שכן נותנת את הטון כאן היא קארן או מהי יה יז, שמתארחת בחצי מהשירים ושופכת פנימה טונות של פאנק סליזי שמרים את כל העסק בכמה רמות למעלה.

Fufanu - Sports

שפס: פופאנו הם שלישיית שוגייז פוסט-פאנק אלקטרונית המגיעה מאיסלנד והכרתי בזכות המאזין. התמכרתי ל-"Bad Rockets" מאלבומם האחרון "Sports", קטע קודר ואיטי, אך עם אחד הפזמונים הקליטים והמהנים ששמעתי השנה.

Algiers - The Underside of power

ספיר: אני יכול להבין את תחושת האכזבה של הרבה אנשים מהאלבום השני של אלג'יר, וגם אני מסכים שמדובר באחד האלבומים הפחות מהודקים בסיכום השנה הזה. אבל אלג'יר, עם השילוב הלכאורה מופרך אבל למעשה טבעי לחלוטין בין גוספל לפוסט-פאנק, היא אחת מהלהקות היחידות בעולם שעוד מצליחות לגלות טריטוריות חדשות בתוך המרחב הממופה כמעט לחלוטין של הרוקנרול. ואחרי 25 שנות האזנה למוזיקה, כשלהקה גורמת לי לזקוף את האוזניים ומחזירה לי את האמונה שאפשר ללמד מאזין זקן צלילים חדשים, אני מוכן לסלוח לה על אלבום עם כמה פילרים.

Protomartyr - Relatives In Descent

ספיר: פוסט-פאנק הוא כנראה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי בשנים האחרונות, אבל קשה לי לחשוב על הרבה אלבומים גדולים בז'אנר שיצאו השנה. האלבום הרביעי של פרוטומרטיר הוא בוודאי הטוב מביניהם מבחינתי. שירים ממנו כמו "My Children" או "Windsor Hum" בונים בעדינות מתח, אווירה ותחושת דחיפות לקראת ההתפוצצות הבלתי נמנעת.

Liars - TFCF

שפס: אלבומם השמיני של לייארז, ההרכב האוסטרלי שהפך לפרויקט יחיד של אנגוס אנדרו, מטריד ומוזר בכל היבט - החל מהעטיפה הקריפית ועד כמובן לשירים המוזרים בסגנון רוק-אלקטרוני. "TFCF", האלבום השמיני של ההרכב, הוא הראשון שהצליח להפנט ולטלטל אותי. הוא הציע לי חווית האזנה שונה ממה שהכרתי, לא פשוטה אך מתגמלת, כזו שנחקקה לי בזיכרון, בנפש, וכמובן באוזניים.

Blanck Mass - World Eater

שפס: בנג'מין פאוור, הפועל תחת השם בלאנק מאס, הדהים אותי כבר ב-2015. פאוור מוכר כחצי מהצמד האלקטרוני המוערך Fuck Buttons, ובשנתיים האחרונות הוא החל לשחרר גם חומרי סולו. "Dumb Flesh" היה אחד מאלבומי השנה שלי בזמנו - אלקטרוניקה חדה ולופתת, אך גם מרגיעה ומתאימה לבילוי במועדון אפל. לקח לי קצת יותר זמן להתחבר לאלבומו החדש "World Eater", אך לאחר כמה האזנות נשביתי במורכבות הקטעים האלקטרוניים המהפנטים שמתפתחים לאיטם מעבר לשבע דקות. הטראק "Hive Mind" כשמו כן הוא, זמזום של דבורים טורדניות המתפתח ללופ של מערבולות סינתיסייזרים. ואם כבר הזכרתי עטיפות של אלבומים, הוא גם אלוף בליצור עטיפות מטרידות ועוצמתיות.

Kelly lee Owens - Kelly lee owens

שפס: היוצרת הבריטית קלי לי אוונס שחררה השנה אלבום בכורה. היא שיתפה פעולה בעבר עם המפיק האלקטרוני דניאל אייברי, ופה היא משלבת בין אלקטרוניקה מדויקת, קלאבית ומתונה, לבין שירה צלולה ועדינה. הזמרת הנורבגית ג'ני וואל משתפת איתה פעולה באלבום, אך אני בחרתי בקטע "Lucid" המדגיש בצורה הטובה ביותר את קולה ויכולתה של אוונס ליצור מלודיות פשוטות אך שובות לב.

Zola Jesus - Okovi

ספיר: זולה ג'יזוס (ניקול האמל, או אולי ניקה רוזה דנילובה, לעולם לא נדע בוודאות), חזרה השנה עם עוד אלבום מצויין שקצת ממתן את הנטייה שלה לשירה קיטשית עם כינורות (למרות שיש באלבום גם שירים כאלה), לטובת מעטפת מוזיקלית יותר תעשייתית, לעיתים אגרסיבית, שיוצרת אלבום בועט יותר, ולפחות עבורי, גם מהנה יותר מאלבומיה הקודמים.

Mr. Kitty - I.A

שפס: את מר קיטי הכרתי במהלך שיטוט אקראי בבנדקאמפ. קיטי, או בשמו האמיתי פורסט קרני, הוא מוזיקאי מטקסס. אלבומיו גדושים באלקטרוניקה אפלה המושפעת מהאוס, סינת' ווייב וסגנון כלאיים שנקרא Witch House - האוס עם צלילים מכושפים וקודרים. "Give/Take" הוא הקטע המוצלח באלבום, עם קולו המסונתז של קרני, אווירה קלאבית והשפעות טראפ.

Mount Kimbie - Love What Survives

שפס: בסך הכל מדובר באלבומם השלישי של הצמד האלקטרוני מבריטניה מאונט קימבי. אלקטרוניקה מרחפת, כלים חיים והשפעות של פוסט-פאנק משתלבים באחידות ב-11 קטעים מגוונים, ושיתופי הפעולה המוצלחים עם קינג קרול (שכבר התארח אצלם ב-"You Took Your Time" מ-2013), המלחינה מיקה לוי וג'יימס בלייק, יוצרים אלבום שנהניתי להאזין לו שוב ושוב.

James Holden And The Animal Spirits - The Animal Spirits

שפס: ג'יימס הולדן, עוד אומן אלקטרוני מבריטניה, קצת נעלם בשנים האחרונות. בתחילת 2017 הוא חבר לקולקטיב אנימל ספיריטס, ויחד הם הוציאו אלבום המשלב בין קטעים אלקטרוניים, פסיכדליה וג'אז שבטי. האלבום תפס אותי בהפתעה לפני כחודש והלהיב אותי כבר מההאזנה הראשונה.

King Krule - Biscuit Town

שפס: קינג קרול/ארצ'י מרשל, הוכתר לא פעם כילד הפלא של האלטרנטיב בבריטניה. הוא בן 23, ג'ינג'י, עם קול עמוק ומוזיקה מורכבת, ניסיונית ועצובה, והדהים את כולם באלבומו הראשון והמוצלח. אלבומו החדש "The Ooz" לא קל לעיכול - 19 קטעים מלנכוליים הנעים בין רוק לאלקטרוניקה, בין קטעים שקטים ונוגים לדיסוננסים ומוזרות כללית. האלבום נכתב בעקבות חווית שברון לב, המוכרת לכולנו, אך קרול מבטא אותה כחוויה מוזרה, מטרידה, אפלולית וחשופה יותר מאי פעם.

Oak House - Hot Or Mood

ספיר: אוק האוס היא ללא ספק הלהקה הכי אלמונית בסיכום הזה ברמה של פחות מ-1000 צפיות בוידאו הכי פופולרי שלהם ביוטיוב, אז בהחלט ייתכן שאני עושה להם כאן הנחת אנטי-סלב. ובכל זאת, לא שמעתי השנה הרבה אלבומים הדוקים יותר מהאלבום השני של הלהקה הזו מאת'נס ג'ורג'יה. וכן, קל לפטור אותם בתור חקיינים של רדיוהד המוקדמים, ואת המוזיקה שלהם כהכי לא 2017 שניתן לדמיין. אבל המחסור החמור בלהקות מהסוג הזה - רכות אבל לא רכרוכיות, שיודעות לפנות לרגש אבל לא שכחו גם את המיקום של פדל הדיסטורשן - גרם לי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב.

Sir Was - Digging A Tunnel

שפס: מוזיקאי שהתחיל כסקסופוניסט ג'אז, הוחתם בלייבל סיטי סלנג (נגה ארז, סון לוקס), ומשלב באלבום הבכורה שלו בין היפ הופ, רוק וג'אז!? לא יכלתי להתעלם מזה, ואכן מהאזנה ראשונה היה ברור לי שמדובר באלבום ייחודי, שראוי להרבה יותר תשומת לב. ג'ואל וטסברג השוודי לא מתאמץ בשירתו, ויוצר אלבום בכורה מבטיח בגישה נונשלנטית ומלאת גרוב. "In The Midst" קליט ומרגיע, ה-להיט של השנה.

Run The Jewels - RTJ3

ספיר: כמו בכל שנה, תזונת ההיפ הופ שלי הייתה רזה ומצומצמת למדי. גם אני אהבתי את "Damn" של קאנדריק לאמר כמו רוב מכונות ההייפ, אבל מבחינתי אלבום ההיפ הופ של השנה היה דווקא אחד שיצא שבוע לפני תחילתה. תמיד חיבבתי את ראן דה ג'ולז, הצמד ששילב היפ הופ תקיף ופוליטי עם ביטים מעולים והרבה הומור, אבל האלבום השלישי שלהם הוא הראשון שבאמת חזרתי אליו שוב ושוב - לא מעט בזכות השיר המשותף שלהם עם טונדה אדמבייפ מ-TV On The Radio, בו השירה הרכה של אדמפייב מעדנת מעט את המסר הפוליטי הזועם של Killer Mike.

Waxahatchee - Recite Remorse

ווקסהצ'י זהו שמו של נהר באלבמה ממנה מגיעה קייטי קרוצ'פילד העומדת בראש ההרכב. קרוצ'פילד ואחותה אליסון מנגנות ביחד באלבום "Out In The Storm", וזה אומנם אלבום ההרכב הרביעי, אך הראשון שגרם לי להתאהב בקולה השברירי של קייטי ובקטעים הפשוטים אך שובי לב. "Recite Remorse" הוא שיר עדין, שקט וחלומי, המועדף עלי מהאלבום.

Eyedress - Manilla ice

שפס: לואו-פיי, ג'אז ופופ חלומי, כולם מעורבבים באלבומו השני של אידריס ויצ'ונה-איידרס, מוזיקאי ממנילה שבפיליפינים. החלומיות והאווריריות שבקטעיו מטעה, מכיוון שהוא עוסק בנושאים לא פשוטים של חרדה קיומית, אכזבות והחיים המאתגרים במנילה. השירים איטיים, מהורהרים, ילדותיים במעט, אך האלבום זורם ומהנה. ייתכן ומדובר בגרסה הפיליפינית של מק דמרקו, המוזיקאי הקנדי הפרוע.

Wolf Parade - Cry Cry Cry

ספיר: ההתעלמות הכמעט גורפת מאלבום הקאמבק של וולף פרייד היה מכעיס ומובן בו זמנית. בין כל החזרות המתוקשרות ועמוסות ההייפ, היה קל לדלג על האלבום של הלהקה הקנדית האף פעם לא אופנתית הזו עם הקלידים המיושנים, השירה המחוספסת, זו שיש לה מאה אחוז לב ואפס אחוז ציניות. אבל הצליל הכל כך לא מעודכן שלהם עם שני הסולנים המופלאים הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להקשיב שוב למוזיקה כמו ילד בן 16 - ספנסר קרוג, שהשירה שלו תמיד מצליחה למוסס את חומות ההגנה שלי וללפות אותי בבטן; ודן בוקנר, שהשירים הרק טיפה יותר קלילים שלו מעניקים לי את מרווח הנשימה על מנת לצלוח את דרכי אל השיר הבא.

LCD Soundsystem - American Dream

ספיר: הייתי השנה בארצות הברית, ובזמן הנסיעות האינסופיות ברכב נחשפתי לראשונה לנפלאות הרדיו הלווייני. בין עשרים התחנות המוקדשות לבייסבול והשלוש שהוקדשו לברוס ספרינגסטין התחבאו גם שתי תחנות "אלטרנטיביות". רק שאלו, ממש כמו גלגלצ, פעלו תחת משטר הדוק של פלייליסט. התוצאה הייתה כניסה ליקום מקביל ומשונה, שבו "Day I Die" של הנשיונל מחליף את "דספסיטו", וג'יימס מרפי הוא סטטיק ובן אל גם יחד. לחרדתי גיליתי שגם הסנוב המוזיקלי שבי לא חסין להתניה הזו, והאלבום החדש של LCD Soundsystem הפך עד מהרה מאלבום שהייתי די אדיש אליו לאלבום שליווה לי חלק גדול מהטיול. אפשר בהחלט להתייחס בציניות לקאמבק של ההרכב שקורה שנים מעטות אחרי שהוא התפרק בשיא אחרי קריירה קצרה ומדוייקת. ומצד שני, אפשר גם לשמוח על עוד אלבום של הרכב שמעולם לא הוציא שיר מיותר. אפשר גם להתנחם בעובדה שבשביל אומן שהשיר הראשון שלו עסק בכמה הוא זקן מדי בשביל להיות כוכב רוק, ג'יימס מרפי יכול להישמע לנצח זקן ורענן בו זמנית.

לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

Idles - Brutalism

ספיר: אלבום הבכורה של איידלס יושב בדיוק על הגבול שבין פוסט-פאנק לפאנק בריטי קלאסי. אני לא ממש בטוח אם אני אחזור עוד הרבה לאלבום הזה, שבנוי כולו על זעם ישיר ומחוספס שלא מדבר אלי ברוב ימות השנה. אבל הוא בהחלט היה יעיל בלהטעין אותי באנרגיה בכמה בקרים מנומנמים במהלך השנה.

The Horrors - V

ספיר: אני לא לחלוטין בטוח לגבי סדר דירוג אלבומי ההורורז - מלבד, כמובן, החוק הראשון של ההורורז: לא מדברים על אלבום הבכורה של ההורורז. אבל נראה לי שאלבומם החמישי הוא זה ששמעתי הכי הרבה מאז "Primary Colours" המופתי. נראה לי גם שזה האלבום הכי קליל שלהם, שמהדהד את הצליל של דפש מוד בשיאם לא פחות מזה של צליל האייטיז היותר קשוח שאפיין אותם עד היום.

Slowdive - Slowdive

ספיר: אני דווקא לא ממעריצי התקופה הקלאסית של סלואודייב - גיליתי אותם קצת באיחור, ובכל מקרה הם נשמעו לי רכים ביחס לענקי השוגייז שסביבם. אבל האלבום הזה בהחלט הצליח להיכנס לי לאוזן, בטח בתקופה שלהקות שוגייז טובות הם דבר נדיר הרבה יותר מאשר בימי הזוהר של הלהקה.

Fever Ray - Plunge

ספיר: זה היה אמור להיות אלבום השנה שלי. אלבום שהייתי סופר את הימים והשעות עד לצאתו אם הוא לא היה יוצא כמעט בהפתעה מוחלטת כמה ימים אחרי סינגל הבכורה. אבל קארין דרייג'ר אנדרסון בחרה להחליף את האפלוליות של אלבום הבכורה שלה, אחד האהובים עלי בכל הזמנים, בפריק שואו סליזי, שאמנם מצליח לרתק אבל לא לסחוף לחלוטין. ועדיין, החצי השני של האלבום מצליח להחזיר מעט מהתקווה שלי לגבי ההמשך.

The Moonlandingz - Interplanetary Class Classics

ספיר: אלבום הבכורה ללהקת הגראז'-סרף-פסיכדליה הסופר יצירתית הזו. כנראה שהוא היה מדורג יותר גבוה אם הוא לא היה סובל מירידת מתח מוחלטת בסביבות האמצע. ועדיין, אני בהחלט מחכה לאלבום הבא שלהם.

The New Pornographers - Whiteout Conditions

ספיר: בשלב הזה אין לאף אחד כבר כוח לניו פורנוגרפרז, וגם אני שוכח לעיתים קרובות שהיא היתה פעם אחת מהלהקות הכי מלהיבות בעולם. ובכל זאת, האלבום הזה הוא כנראה המוצלח ביותר שלהם מזה עשור לפחות, ומעורר תקווה שהם יחזרו יום אחד לימי השיא שלהם.

The Black Angels - Death Songs

ספיר: המלאכים השחורים ממשיכים לצעוד במקום בעיסה של רוקנרול פסיכדלי מלוכלך. למרבה המזל, אין הרבה להקות שעושות את זה יותר טוב מהם.

תגובות »