"יש פה גיטרה!" הכריז רועי פרייליך (43) מיד כשיצא למרפסת שלי. הגיטרה הישנה שלי עם המיתרים החלודים עמדה במצבה הטבעי כקישוט בפינת המרפסת. הוא לא חשב פעמיים, הניח בצד את הגיטרה שהביא איתו בקייס והרים את שלי. אחרי מספר פריטות הוא החליט "אחלה גיטרה, אני אנגן איתה". המעריץ הסמוי שבי קפץ בהתרגשות בתוך החזה. כמו קמרון קרואו ב-"כמעט מפורסמים", התקשיתי להאמין שאני מארח את רועי פרייליך במרפסת שלי, כביכול מעמדת "האויב" כפי שחברי הלהקה הדמיונית קראו בסרט לקמרון העיתונאי.
נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".
אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".
ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"
פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי
מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.
"היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".
חשבת פעם לכתוב באנגלית?
"אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".
פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.
בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".
ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?
"תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".
פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי
יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".
"סטייל", השיר שסוגר את האי פי "חצי אפוי" של כהן, די מייצג את השם שלו. מעבר לתוכן שמדבר על התאהבות באישה דרך הבגדים שלה, מדובר בשיר R&B נוצץ עם סינתים כבדים ואוטו-טיון שנשמעים כאילו הם נשלפו היישר מהדוד באמריקה. בעגת הרחוב קוראים לזה "סוואג", אבל כהן לא רק מייבא את הסוואג לארץ הקודש, אלא גם מספק לו תרגום הולם - הוייב מגיע מהשירים של דרייק, המילים מרחובות תל אביב.
לאורך הקריירה שלו, גם כחצי מהצמד כהן@מושון וגם לבד, כהן סיפק שיעור חשוב לכל סצנת ההיפ הופ הישראלית איך להעביר את המסר שלך בלי לחפור יותר מדי, ואיך לעשות את זה עם קול וסגנון אישי. "חצי אפוי", שיצא בלייבל החדש שלו Shigola Records, מספק חגיגה של אישיות ססגונית ומקוריות, והוא בקלות הריליס הכי מוצלח בקריירת הסולו של כהן. תפסתי אותו במייל כדי לדבר על האי פי, על הפקות שהוא עשה לאומנים אחרים ועל העתיד.
"חצי אפוי" מתחיל עם השיר "חזק", שיר שמרגיש כמו מבט קדימה לעתיד. לאן אתה מכוון להגיע עם המוזיקה שלך בימים אלה?
ברמה המעשית, אני בעיקר מתרכז בבנייה של שיגולה יחד עם מושון ומש, כפלטפורמה שנוכל לעשות בה כל מיני דברים. במקביל אני גם עובד על הריליס הבא בסטונז ת'רו ומתכנן את הנסיעה הבאה לשם. ברמה הרעיונית, אני פשוט רוצה לעשות עוד ועוד היפ הופ, ישראלי ובינלאומי, ובארץ מאוד הייתי שמח גם לשבור קצת מחיצות ז'אנריות מתישהו בעתיד, אולי לעבוד עם איזה זמר מזרחי או משהו קצת שונה מהרגיל אצלי.
"חצי אפוי" מכיל המון שיתופי פעולה עם ראפרים שונים, אבל רובם מתעסקים באותו הנושא: איך להיות שלם עם עצמך בתור אומן ובן אדם. האם כיוונת לנושא הזה כשעבדת איתם, או שזה פשוט דבר שקרה מעצמו?
זו שאלה מאוד טובה, ובאמת גם אני הרגשתי את הנושא הזה איכשהו מופיע תוך כדי סידור השירים לתוך הפרויקט. זה ממש לא משהו שהוחלט מראש - כל השירים האלה הוקלטו לאורך 4 שנים בכל מיני מפגשים לא קשורים. אני חושב שהנושא הזה של להיות שלם עם עצמך זה משהו שמעסיק ראפרים ישראליים באופן כללי - יש משהו מאוד אינטרוספקטיבי בראפ, וזה הרבה התמודדות עם האגו, ובהרבה מקרים לראפרים כאן יש חלומות ושאיפות ואופי שלאו דווקא קשורים למציאות הישראלית. אז אתה כל הזמן במין חשבון נפש כזה, ובו בזמן גם מאוד גאה במי ומה שאתה. מעניין איך זה קרה בפרויקט הספציפי הזה, יכול להיות שהביטים שלי הופכים ראפרים למהורהרים יותר.
בכלל, שירים רבים שלך עוסקים בהתנהלות של האמן עם המוזיקה שלו, בין אם זה בקטעי דיבור וראיונות שאתה מסמפל או בראפ שלך. היית מגדיר את עצמך כארס-פואטי?
התהליך היצירתי זה משהו שמאוד מסקרן אותי. אני מאוד נמשך למופשט, בעיקר במוזיקה, אני לא אוהב להתרכז בנושא אחד. אני מרגיש שכשאפשר לפרש דברים בכל מיני צורות, זה עושה אותם יותר על-זמניים. ובגלל זה הרבה פעמים גם המרחב של היצירה מעסיק אותי, איך רעיון נולד, מה הכוח שלו בשבילי, בשביל העולם. אני מאוד מאמין באומנות, אני חושב שזה אחד הדברים הכי אנושיים בעולם, האקט הזה של יצירה, בין אם זה אומנות גבוהה או ציור של ילד בן 3. אני חושב שבכלל, אם יש לי איזשהו מסר למאזינים שלי, זה שיהיו יצירתיים ויצרניים. אני חושב שבמדינה שלנו ובעולם שלנו היכולת ליצור ולהמציא, ולהעריך יצירות והמצאות, היא מאוד חשובה.
את "ראפ" הוצאת כשחזרת לארץ אחרי שנה וחצי שבה היית מעורב בסצנת הביטמייקרס בלוס אנג'לס. "חצי אפוי" מרגיש שהוא נוצר בתוך קהילת ההיפ הופ התל אביבית. הרגשת שהקהילה הזאת התפתחה בשנים שעברו מאז "ראפ"?
יש לגמרי התפתחות בקהילה, אני מרגיש שהגיע דור חדש שבשבילו כל הדברים האלה שאני וחברים שלי (ואלה שקדמו לנו) נלחמנו שיהיו חלק מהנוף פה, הם מובנים מאליהם - אבל לא בקטע של חוסר הערכה או משהו, בקטע שזה פשוט טבעי להם שיש פה ראפרים ודי ג'יים ומפיקים. זה חלק מהמציאות הנורמלית שלהם והם גם גאים לקחת בזה חלק, וזה מדהים כי הם גם לוקחים את זה למקום שלהם. הראפרים הוותיקים יותר לעומת זאת נמצאים במקום של עשייה מטורפת וזה מאוד מרגש אותי לראות אנשים כמו פלד ונצ'י ואורטגה ואקסום ואיאטולה נותנים עבודה ויותר מחויבים לדבר הזה מאי פעם. זה החיים שלנו עכשיו, על אמת. אני חושב שגם הרמה מאוד עלתה וכולם מאוד השתפרו. וכמובן שהקהל הוא גם גורם מאוד חשוב, יש עדיין את הגרעין הקשה הפנאטי אבל מסביבו יש גם מלא קהל חדש שפשוט מגניב לו לשמוע ראפ בעברית. ובעקבותיהם גם המבוגרים יותר מתחילים לקלוט את הקטע.
בשנה שעברה הוצאת את "Daily Affirmations", האלבום הראשון שהוצאת בלייבל האגדי Stone's Throw. האלבום הזה מרגיש כמו צעד גדול שלך כביטמייקר, האם הרגשת שאתה מתפתח בתור יוצר במהלך העבודה על האלבום?
העבודה על "דיילי אפירמיישנז" פיתחה אותי בטירוף בתור יוצר. אנשים חושבים שאלבום ביטים זה קל כי זה לא שירים מלאים, אבל זה קשה לאללה כי זה איזה 25 קטעים בסופו של דבר, ולכל אחד מהם צריך להיות את הבנייה שלו והמיקס שלו והמקום הנכון שלו באלבום. אז זה לימד אותי המון. וגם כמובן שיתופי הפעולה לימדו אותי המון. אני פשוט מרגיש שיש לי עכשיו הרבה יותר ניסיון בארסנל אז אני גם יודע להתמודד עם בעיות וגם לחשוב בכיוונים חדשים.
ב-"חצי אפוי" מתארחים ראפרים צעירים בתחילת דרכם דוגמת אברי ג'י (מהצמד "פלא אוזן") וסוויסה. האם העבודה איתם היתה שונה מאופן העבודה עם אומנים מנוסים יותר, כמו לירון עמרם ונצ'י נצ'?
האמת שלא כל כך, בסופו של דבר הראפרים שאני בוחר לעבוד איתם הם אנשים שלוקחים את השיט הזה ברצינות, ומתוך כך הם גם מאוד זורמים (זה נשמע כמו פרדוקס אבל זה לא!). יש לכל אחד את הקצב שלו, חלק כתבו במקום וחלק לקחו קצת שיעורי בית, אבל בסופו של דבר הרגשתי שכל אחד פשוט עושה את מה שטבעי לו ובמובן הזה הניסיון לא משנה. זו גם הייתה המנטליות במופע ההשקה אגב - לא עשינו המון חזרות, אבל ידעתי שהכישרון הטבעי של כל המעורבים הולך להחזיק את זה.
בשנה האחרונה הפקת את כל השירים של ערוץ הכיבוד, שהיוו מעין פרודיה על הפופ המיינסטרימי בארץ ובעולם, ובו זמנית הצליחו להיות להיטי פופ מצליחים. האם ציפית שהשירים האלו יצליחו ברמה הזאת?
ציפיתי שזה יצליח, אבל לא עד כדי כך, אני מודה. זה מאוד מצחיק אותי לראות שבעצם הפקתי בשנה שעברה שלושה להיטי ענק. למרות שזה פרודיה, אני עדיין מאוד גאה בהפקות שלי שם בסופו של דבר. ובכלל, הכיף בלעבוד איתם זה שהם עושים את הפרודיה שלהם מתוך המון אהבה, למוזיקה, לחיים הישראליים. הם לא באים לחרבן על העולם, הם מביאים משהו עם המון נשמה ואני חושב שזה מה שגורם לזה לתפוס. זה גם מה שמנחה אותי כשאני מפיק אותם.
ובכלל, המון שירים שהפקת הפכו ללהיטים ברדיו, מערוץ הכיבוד לשירים שהפקת לפלד ואפילו כמה שירים של כהן@מושון. האם אתה מכוון להגיע עם השירים שלך לרדיו מיינסטרימי כמו גלגלצ?
ערוץ הכיבוד זה מין הסתם ערבובים של המון השפעות של מגה מיינסטרים, אז יש שם איזו כוונה להביא להיט, ללא ספק. בפרויקטים אחרים הרבה פחות, אם בכלל. אבל בגדול אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח - הטעם שלי הוא גם די פופולרי, אני אוהב שירים עם מבנה, עם מנגינה יפה שנכנסת לראש. אני חושב שפשוט מתוך הטעם האישי שלי יוצאים לפעמים להיטים וזה מגניב. אין איזו כוונה מיוחדת להביא להיט גלגלצ אבל כשזה קורה אני יכול להבין למה.
ב-"חצי אפוי" אתה מצליח לתת טייק ישראלי מעניין לכמה סגנונות שדומיננטיים בעיקר בחו"ל, למשל טראפ. מה אתה עושה על מנת לגרום לסגנונות האלו להישמע טבעיים וזורמים גם בעברית?
ראפ זה בסופו של דבר הכול פונטיקה - אתה צריך למצוא את ההברות, המצלולים והמילים שיישמעו טוב על הטראק. ברגע שאתה מבין שכל המשחק הוא פשוט למצוא דיבור שנשמע טוב, השפה היא כבר לא מגבלה, ואפשר לעשות כל מיני דברים שמקורם באנגלית ,בעברית.
חיפשתי די ג'יים למסיבת טכנו מחתרתית, אז חבר שלח לי לינק לסאונדקלאוד של מישהי שהוא הכיר מהיוגה. כל בן אדם שני בתל אביב הוא די ג'יי, אז לא ציפיתי להרבה, אבל הסטים של Iris Santo פשוט תפסו אותי עם הרבה רכות, אקלקטיקה ואווירה חלומית. עכשיו כשהיא שחררה את האי פי "Aesthetic Illusion" בלייבל האמסטרדמי Egothermia Records, זה הזמן להכיר.
1. מי את?
איריס סנטו, די ג'יית ומפיקת טכנו.
2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
אני מטורונטו קנדה, חיה כרגע בתל אביב. שנתיים אחרי שהתחלתי לדג'ה, לקחתי שיעורי הפקה בקנדה ב-Musicboxx. מאז אני גם מפיקה, ב-3.5 השנים האחרונות.
3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?
אני אוהבת לתאר את המוזיקה שלי כמלודית, אפלה וקודרת. אני אוהבת לשלב בין צלילי טכנו קשים עם אווירה ואופוריה.
4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?
בתחילת הדרך היה לי שם במה אחר. חשבתי שהשם DJ Viris יעבוד כי זה התחרז עם השם שלי, והיתה לי תחושה מוחלטת שהמוזיקה שלי מדבקת. ההופעה הראשונה שלי היתה ב-2013 באירוע תאגידי לצדקה עבור HIV/Aids. כשהם שאלו אותי מה השם שלי בתור די ג'יית ואמרתי להם DJ Viris, הם שאלו אותי אם אוכל להחליף אותו כי זה לא מתאים. מאז הבנתי שדי ג'יי וייריס יכול להיות קצת אגרסיבי מדי, והחלטתי ללכת עם השם איריס סנטו (שמי האמיתי הוא איריס סנטו דומינגו).
5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?
אני רוצה להיות די ג'יית/מפיקה בינלאומית כדי שהמוזיקה שלי תוכל להשפיע על סצנת המוזיקה האלקטרונית ולהתחבר לאנשים ברחבי העולם. אני לא רק אוהבת להופיע ולעשות מוזיקה, אלא יש לי גם מלא תשוקה לגבי בריאות נפשית בתעשיית המוזיקה, ואני רוצה להשתמש בקול שלי כדי להעלות מודעות לנושא.
6. מה את עושה חוץ מלנגן?
אני אוהבת לעשות יוגה וללכת לים.
7. ממה את מושפעת?
ההשפעות העיקריות שלי הם Maceo Plex, Tale of Us ו-Blind Observatory. לכל אחד מהם יש סאונד ייחודי. אני אוהבת את המלודיות בטראקים שלהם, במיוחד כשהם חלומיים ומרימים. אני גם אוהבת אמביינט טכנו, ספייס טראנס, פסקולים או מוזיקת רקע דרמטית וכל דבר שנשמע עתידני.
8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
לא הייתי לוקחת אלבום אלא סט: Maceo Plex לייב ב-DGTL אמסטרדם 2015. זה רץ אצלי בלופ בשנתיים האחרונות.
9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?
כל אלבום שהגיע מאומנים מהונדסים ולא אותנטיים.
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
מסאו פלקס כי אני מתה על היצירה שלו.
11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
לא משנה מה החלומות שלכם, תהיו סבלניים ותהנו מהדרך!
נשמע קצת מוזר שמישהי תרצה לפתוח לייבל חדש בשנת 2018, אז הזמנו את האומנית האלקטרונית Dane Joe לספר איך היא הקימה את הלייבל החדש והמסקרן Baby Satan Records.
פז בונפיל ואני התחלנו לנגן ביחד קצת לפני פחות משנה. שתינו גדלנו על "וולווט גולדמיין" ו-"אנשי המסיבות", וראינו יותר מדי סרטים דוקומנטרים על רוקנרול. באופן טבעי זה רק פיתח את האשליה שכל מה שצריך זה לכתוב שירים טובים ומתישהו בהופעה בבר קטן מול 30 אנשים איזה דוש בחליפה מלייבל רציני יציע לנו חוזה לארבעה אלבומים, טור בארה"ב ודיל עם דיור שילבישו אותנו לנצח.
הקונספט של "להתגלות" בתור להקה כיום מרגיש די ארכאי ודי מיותר. אנחנו נכנעות לעובדה (ואז מתלהבות מהעובדה) שבשביל להיות מוזיקאיות פעילות צריך לדעת איך לעשות המון דברים שאין להם שום קשר למוזיקה. אנחנו מתנערות מהרעיון של "איך אמורים לעשות את זה", סופגות השראה ממסורת של DIY ויודעות שזה לא יכול להיות שום דבר חוץ מזה. אנחנו מייצרות פלטפורמה במינימום תקציב, מוצאות מסביבנו בלוגרים, צלמים ואנשים יצירתיים אחרים שמחפשים מוזיקאים לעבוד איתם. המטרה שלנו היא ליצור סביבנו סוג של קהילה, דרך השיתופי פעולה האלו ודרך הערבי הופעות שהתחלנו לארגן.
אני חושבת שבשנים הראשונות שלי בברלין אחת המחשבות שחזרו אצלי בנוגע לחזרה לארץ זה הגעגועים לסוג של סצנה מסוימת - שזה גם די מצחיק, כי בשלב מסויים בארץ זו היתה אחת הסיבות שגרמו לי לרצות לעזוב. אין דרך לאומנות להתפתח כל עוד היא לא מזינה את עצמה, ומעבר לעצם יצירת המוזיקה וקידום וירטואלי הדבר החשוב באמת הוא להיות נוכחים בסביבה היצירתית ולמצוא אנשים מוכשרים לעבוד איתם ולקבל השראה מהם. הכישורים שלנו שונים: פז יודעת לצייר, לעצב, לצלם ולערוך; ואני יודעת לכתוב מיילים די מהר ולעשות בוריטו בזמן ישיבות במטבח שלי.
אנחנו מזניחות את החיים החברתיים שלנו, את הדיי ג'ובס שלנו, לפעמים גם את המוזיקה שלנו עצמנו. יש רגעים שבהם אנחנו לא בטוחות מה אנחנו עושות, ורגעים אקזיסטנציאליסטים שבעצם כלום לא משנה אז למה זה משנה. רוב הזמן נדמה שזה כן משנה וזאת סיבה מספיק טובה. בעיקר כי אנחנו מאמינות במוזיקה שאנחנו מייצרות ומייצגות, ודי בטוחות שאנחנו הולכות להשתלט על העולם די בקרוב.
הריליס הראשון היה באופן טבעי אלבום הסולו הראשון שלי, בתור דיין ג'ו. כשהוצאתי את האלבום הרגשתי את הצורך לכתוב עליו שם של לייבל, כל לייבל, ורק שאני ארגיש שמשהו מייצג אותי. מהנקודה הזאת - בהתחלה כבדיחה ועם הזמן ברצינות מפחידה - התחלנו את בייבי שטן.
אנחנו עומדות להוציא במרץ את האוסף הראשון שלנו, שכולל הרכבים מישראל, גרמניה, יוון, פולין וארה"ב. אחת מהבייביז הראשיות שלנו היא נטע פולטורק. נטע היא ישראלית שגרה בברלין, היא גיטריסטית מדהימה עם נוכחות במה רוצחת.
יש את פול ארמבולה, הוא מה שלא הייתי רוצה להגדיר כסינגר/סונגרייטר, אז אני אגדיר בתור רומנטיקה ראליסטית שנוצרה בחדר שינה של מישהו שאוהב לכתוב שירים ממש מאוחר בלילה.
Jealous - הלהקה של פז, פול ושלי. זה גאראג' קצת פאנק, קצת גיקי, קצת סטונרי.
אחת מלהקות הגרעין שלנו בברלין היא Able Bodies, וחוץ מהשיר שלהם שישתתף באוסף אנחנו גם עובדים על ריליס משותף לאי פי שלהם שיצא בקרוב.
יוצרת אחרת שמשתתפת באוסף היא SKY. סקיי גרה בורשה ועושה דארק אמביינט של מכשפות סופר עדינות. היא הוציאה לאחרונה את האי פי הראשון שלה ובקרוב תעשה טור משותף באירופה עם נטע פולטורק ודיין ג׳ו.
המוזיקאים מישראל שמשתתפים באוסף הם אנדריי אקיוט, הינום, גלברט (שנמצא בברלין כבר די הרבה זמן).
14.2 נטע פולטורק + Jealous - המזקקה, ירושלים 16.2 נטע פולטורק + Jealous + מאדאם סוזצקה - גרביצקי, גבעת ברנר 17.2 נטע פולטורק + פול ארמבולה + דיין ג׳ו + סיסי ג׳וני - הצימר, תל אביב 19.2 פול אמרבולה + ליאור גקלר + דיין ג׳ו עם שירים של דירטי הנדס - הופעת אחה"צ בגן של דימה 19.2 פול ארמבולה + תקלוט של בייבי שטן - אוגנדה, תל אביב 20.2 דיין ג׳ו + Jealous - הופעה ללא קהל בסטודיו אורגנוז 22.2 נטע פולטורק + פול ארמבולה + דיין ג׳ו + סיסי ג׳וני - המפעל, ירושלים 23.2 דיין ג׳ו - מסיבה של ATLAS GROUP 110, תל אביב 24.2 דיין ג׳ו - התדר, תל אביב 24.2 נטע פולטורק + Jealous - לבונטין 7, תל אביב
עידו שחם • 21 בפברואר 2018
